ארבל הכרמלי / נחרך מאהבה |
חיפש חדוות חיים;
בטוב ובשלום להתרצות בפלא הנשי
בנחלי אהבתו - היה לבו כגביע מלא;
נוזלי תשוקתו השתפכו עברו גדותיו,
הנפש הייתה צוהלת ומריעה
כשהשמש, את לבו, הייתה מרתיחה.
כל קרביו היו מתאדים בתוכו
וחדרו לכל עצם,
גופו חישל מחדש אל העולם
והעצב התנדף מעורקיו.
והנה, כבבצורת - יבשה אהבתה
ונשאר הוא בתהומות,
קרביו במצולות
ורק אופל נושא בחובו.
... גוו הולך וגווע
ולבו מתרוקן וכוחש.
29/05/06 ©
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|