פרק ג': הקרב ורחל

חיים קם על רגליו במהירות, אך לפני שהספיק להתייצב הוא חש כאב
ברגלו ושוב נפל. הפעם היה לו יותר קשה לקום. המחשבות התרוצצו
במוחו בפראות. הוא ידע שהוא חייב להחזיר לסאשה אך גם ידע שרחל
לא הייתה רוצה כי ילחם כך. אילו רק הייתה כאן...אך הוא החליט
כן להילחם, הרי לא יכל ככה להשפיל את עצמו ולתת לסאשה לרמוס את
כבודו העצמי. הוא קם על רגליו ובעט בסאשה, אז התחיל הקרב
האמיתי. המהלומות ניתכו במהירות וכל ילדי הכיתה השתוללו מרוב
שמחה. שני יהודים נלחמים, בידור טוב מזה לא יכלו למצוא. הם לא
עודדו אף-אחד, מבחינתם גם חיים וגם סאשה יכולים להילחם עד
שייקחו אותם לבית-חולים, הרי הם בסך-הכל יהודים. כל גופו של
חיים כאב אך הוא לא הפסיק. כל הכעס שהדחיק מאז שרחל הגיע יצא
לפתע החוצה, סאשה דימם מפיו אך גם הוא לא נכנע. כל-כך כעס על
חיים שגילה את סודו, רצה להרוג אותו, רצה לראות אותו סובל. הוא
ידע שהוא לא צודק, הרי הוא הציק לרחל וגם לסאשה, אך זה לא
עניין אותו, חיים פגע בו, בכבודו העצמי, הוא הוריד את מעמדו
ממלך הכיתה ליהודי שפל. סאשה מעולם לא אהב להיות יהודי אך אביו
הכריח אותו ללכת לבית-הכנסת. תמיד שנא את הכל, לפעמים, כשהיה
חוזר מבית-הכנסת, היה כל-כך מלא בשנאה לאביו, לרב, ליהודים
כולם, שרצה לשרוף את הכיפה והטלית וחשוב מכל, את ספר התנ"ך.
בימים כאלה היה משתולל והיו נועלים אותו בחדר. ילד בעייתי היה.
כשהיה קטן היה ילד טוב ונעים, עד שילד אחד בגן התחיל להיטפל
אליו בגלל שהיה יהודי. החברה היא שהפכה אותו לילד כל-כך מופרע,
ילד מסכן למען האמת. מאז כיתה א' שנא את כולם, ובעיקר את עצמו.
לפעמים כל-כך כעס עד שכמעט והיה קופץ מחלונו. פעם אחת הדבר
כמעט קרה. הוא חזר מבית-הכנסת בשבת, כואב מתמיד. הוא היה כל-כך
עצבני שהתחיל לשבור דברים בבית, הפיל את נרות השבת וזרק את ספר
התנ"ך על הרצפה. אביו כעס עליו כל-כך שלקח אותן לחדרו והצליף
בו עם חגורה. לאחר מכן עזב את החדר והשאיר את סאשה בוכה. סאשה
הרגיש כי הוא לא יכול יותר, הוא שנא את הכל, את כולם! הוא רצה
לשם קץ לחייו, שהיו לו לנטל. רצה שיגמרו כל הלעג, כל הפחד מכך
שמישהו יגלה את זהותו, כל הכאב. ברגליים כושלות עלה על עדן
החלון. רגליו רעדו אך הוא ידע כי זה מה שהוא רוצה לעשות. הוא
עמד כמה דקות כאילו היה פסל, זקוף ויציב. היו לו חרטות. האם
הוא עושה את הדבר הנכון? הוא ידע שכן עמד וחשב על חייו. הוא
ראה את שנתו הראשונה בגן, בה היה שמח וטוב לב. היה ילד כל-כך
נחמד, כולם אהבו אותו. לאיש לא היה איכפת שהוא יהודי. הוא
מעולם לא פגע אז במישהו וכל הזמן חייך. ואז הוריו עברו דירה.
בגן החדש נטפלו אליו הילדים והוא נהייה מדוכדך. בבית-הספר
שיקר. לא גילה לאיש כי הוא יהודי והתאכזר ליהודים אחרים. הוא
לא העמיד פנים שהוא שונא יהודים, באמת שנא אותם. בכל ליבו. שנא
אותם כי הם כמוהו, אך להם טוב איך שהם. נהנה להתאכזר עליהם,
הרגיש פתאום חזק ובעיקר, הרגיש שייך. הוא היה תמיד מנהיג את
הכיתה כאשר רדו ביהודים. אך  בסתר ליבו מעולם לא היה מאושר. על
כל הדברים האלה חשב כשעמד על אדן החלון. אך בדיוק כשהחליט שהוא
בהחלט עושה את הדבר הנכון אביו נכנס לחדר והוריד אותו משם. הוא
חשב שהוא עושה לסאשה טובה. כל הדברים האלה עברו במוחו של סאשה,
ובזמן שחשב עליהם סאשה בעט בו והפיל אותו לרצפה. סאשה היה
כל-כך מופתע שלקח לו זמן להתאושש, אך לאחר כמה שניות עמד שוב
על רגליו. עכשיו סאשה ממש לא יכל להחזיק מעמד. הוא תפס את חיים
והחל לחנוק אותו. חיים ניסה להיאבק אך סאשה היה בתנוחה יותר
טובה, והיית לו שליטה מלאה על המצב. חיים ניסה להגיד לסאשה
לצאת, שהוא חונק אותו, אך מפיו יצא רק שיעול חנוק. ילדי הכיתה
התגלגלו מצחוק. לאיש מהם לא היה איכפת אם חיים ימות אפילו.
חיים ידע שהוא לא יחזיק מעמד עוד הרבה זמן. באותו רגע המורה
נכנסה. "מה זה?! מה קורה כאן?! כולם לשבת  במקומותיכם! מישהו
מוכן לספר לי מה קרה?!" אמרה המורה נזעמת.  אחד הילדים ניגש
אליה וסיפר לה כל מה שקרה. איך חיים גילה לכולם שהוא יהודי,
ואיך סאשה לעג לו, ואיך חיים אמר לכיתה שסאשה יהודי ולבסוף איך
סאשה התחיל במריבה. המורה האדימה מכעס אך לא הגיבה אלא המשיכה
בשיעור. חיים הרגיש סחרחורת ובחילה, הרגיש שהוא הולך ליפול,
"חיים! שאלתי אותך שאלה! האם אתה בכלל מקשיב ל..." זה כל מה
ששמע, מייד אחרי זה התמוטט. כשהתעורר הוא היה מטושטש לחלוטין.
"איפה אני?" הוא שאל את הדמות המטושטשת שגחנה אליו. "חיים שלי!
סוף סוף התעוררת! אתה מרגיש יותר טוב מתוק שלי?" שאלה אמו
נרגשת. "מה קרה לי אימא? איפה אני? סאשה, המורה, רחל..." אמרה
חיים מבולבל. הוא ניסה לקום אך היה חלש מדיי והתמוטט על המיטה.
"אל תנסה לקום חמודי! פשוט תנוח, זה הכי טוב לך עכשיו, לנוח,"
אמרה אמו, ולא היה לו כוח להתנגד לה "אני רק הולכת לקרוא לאחות
כדי להגיד לה שהתעוררת, אולי אפילו יהיה לך כוח לאכול!" אמרה
והלכה. הוא שמח להישאר לבד. הוא רצה לנסות להבין מה קרה וידע
שמאמו, עד כמה שאהב אותה והעריך אותה, לא יוציא שום דבר ברור,
כי ברגעים כאלה היא תמיד נלחצה. הוא רק זכר שהמורה אמרה לו
משהו ומאז הוא לא זכר כלום, רק הרבה רעש ובלגאן. פתאום הרגיש
שהוא לא בבית. 'אחות?,' חשב לעצמו ' לא הגיוני שאני בבית אם יש
כאן אחות...אז איפה אני בעצם?'. הוא הסתכל מסביבו. כל המקום
היה לבן ומלא בקבוקי תרופות ומיטות שמוקפות במחיצות. 'בית
חולים?!' היה חיים נדהם. האם מצבו כל-כך חמור שיביאו אותו לבית
חולים? מעניין מה קרה לסאשה, אולי גם הוא שוכב כאן? 'אבל בעצם,
הוא חנק אותי וכנראה בגלל זה התעלפתי. כנראה שהוא לא
בבית-החולים,' חשב לעצמו חיים, ופתאום הוא נזכר 'רגע, איפה
רחל? למה היא לא כאן? למה היא לא באה כדי להיות איתי? האם יתכן
כי היא כל-כך כועסת עד כי לא באה? אוי אלוהים, מה עשיתי? בגדתי
באמונה, איך תוכל לבטוח בי? אני רק מקווה שאבריא מהר כדי שאוכל
לרוץ ולבקש את סליחתה. אני מתגעגע עליה כבר. בעצם, כמה זמן אני
שוכב כאן? בוודאי לא הרבה, אני משער. אני אשאל את אימא כשהיא
תחזור.' כל המחשבות המבולבלות האלה חלפו במוחו בזמן שישב כך
לבדו. הוא היה עייף וכל גופו כאב. הוא הרגיש כאילו ראשו כבד
עליו והתכרבל עוד יותר בשמיכה. כאן היה לו חם, אבל לא היה
נעים. הכל היה כל-כך סטרילי ומרוחק, הוא כבר רצה להיות בבית,
להריח את הריח המיוחד של ביתו, לראות את הקירות הצבועים,
ובעיקר לראות את אביו. הוא באמת התפלא שהוא לא בא עם אמו, אך
הוא שיער שהוא הלך לעבודה ולא יכל לקחת חופש. לפתע הוא חשב
לעצמו שאולי אביו לא בא כי הוא מאוכזב ממנו. אביו תמיד אמר לו
שאסור לפתור דברים במכות ואלימות, צריך לשבת ולדבר ולנסות
להבין את שני הצדדים. אולי הוא מתבייש בו ובגלל זה לא בא? מה
קרה באמת, אני לא אספר לכם, אניח לכם להאמין למה שנשמע לכם
יותר סביר. האם יתכן שאבא שבנו נפצע לא יבוא אליו רק כי הוא
מתבייש בו? או האם יתכן שאביו מתרץ את אי-הגעתו בעבודה כי הוא
מאוכזב ממנו? איך שתירצו לחשוב תחשבו, בין כה וכה זה לא משנה,
העיקר שהוא לא הגיע. אני לא בטוחה אם אתכם זה מעניין למה אביו
של חיים לא הגיע אך את חיים הדבר עניין מאוד. תמיד הוא ואביו
הסתדרו טוב ואביו תמיד אמר לו שהוא הבן הכי טוב שאבא יכול
לרצות. ועכשיו הוא אכזב אותו כל-כך עד כי הוא לא רוצה לבוא
אליו? להיות אתו בבית-החולים? לראות מה מצבו? כל-כך הצטער
עכשיו שנגרר למריבה עם סאשה. הוא לא היה צריך להילחם, היה צריך
לוותר על כבודו. הוא הרי עשה דבר שאביו כל-כך תיעב. אביו היה
אדם טוב עם לב זהב. מעולם לא אהב אלימות וקללות ומעולם לא
הכאיב לבנו. ועכשיו חיים הכאיב לאביו, כך הוא מחזיר לו על
טיפול מסור במשך 12 וחצי שנים. הוא הרגיש כל-כך כפוי טובה
ואומלל. אמו שחזרה קטעה את מחשבותיו. "חיימק'ה, האחות אמרה
שתשתה משהו. הנה, תשתה תה חם, זה יעזור לך חמודי, ואח"כ אני
אספר לך מה קרה מתוק שלי" אמרה אמו. חיים לגם מהתה לאט מאוד.
היה לו קשה לשבת אך הוא השתדל להחזיק מעמד. מדי פעם נשפך עליו
מעט תה, אך אמו ניגבה אותו ואמרה שלא נורא, למרות שבדרך-כלל לא
אהבה שבגדיו של חיים מתלכלכים. חיים גמר את התה וחזר לשכב.
"אתה מרגיש יותר טוב חיימק'ה?" שאלה אמו בדאגה. בדרך-כלל לא
אהב כאשר אמו הייתה מתנהגת כך אך היום לא היה איכפת לו ואפילו
היה לו נחמד שמישהו מטפל בו ודואג לו. הוא הנהן. "עכשיו אני
אספר לך מה קרה. אחרי הקטטה עם סאשה ואחרי שהוא חנק אותך, הילד
המופרע הזה, התעלפת בכיתה ואז המורה הזמינה אמבולנס. מייד אחרי
שהמורה הזמינה אמבולנס המזכירה התקשרה אלי וקראה לי לביה"ס.
מובן שבאתי מייד ושנייה אחרי הגיע האמבולנס. ומאז אתה כאן כבר
ארבעה ימים. כל פעם מתעורר לכמה דקות, שותה קצת ונרדם חזרה.
כמובן שכדי שתאכל חיברו אותך לאינפוזיה. הרופא אומר שבגלל
שחנקו אותך למשך זמן ארוך יחסית הריאות שלך נפגעו וגם ספגת כמה
מכות קשות. די התפלאתי שרחל לא רצתה לבוא לבקרך. קרה משהו?"
שאלה אמו, סקרנית מאוד כהרגלה. חיים לא ידע אם לספר לה או לא.
מצד אחד היה קשה לשמור הכל בבטן והוא רצה שמישהו ייעץ לו ומצד
שני לא ידע אם רחל הייתה רוצה שהוא יספר למישהו על כך. בין כה
וכה, הוא לא סמך על עצותיה של אמו. "סתם רבנו...זה הכל" הוא
אמר כמעט בלחישה, ובזה נגמר העניין.
שבוע לאחר מכן השתחרר חיים מבית החולים אך עדיין לא הורשה ללכת
לבית-הספר. למרות שכאשר חזר הרגיש את עצמו עייף מייד רץ לביתה
של רחל. הוא דפק על הדלת והמתין. בזמן שהמתין פתאום נזכר שלא
חשב מה להגיד לה. איך הוא בכלל יתנצל על דבר כל-כך נורא? אביו
היה בעבודה ולכן חיים לא יכל להתייעץ אתו. מאז שהיה
בבית-החולים לא ראה את אביו. הדבר הציק לו והוא התגעגע אליו
מאוד. בנוסף לכך הדבר גרם לו גם להתבייש בעצמו עוד יותר על-כך
שהתקוטט עם סאשה. לפתע נפתחה הדלת ואביה של רחל עמד בפתח.
"שלום חיים! הרבה זמן לא ראיתי אותך! רחל יצאה רגע לקנות חלב
וביצים, אבל אתה יכול לחכות לה פה. תרצה לשתות משהו?" שאל אביה
של רחל בנימוס האופייני לו. "לא תודה," ענה חיים "אני אחכה
לרחל בחדרה". הוא הלך לכיוון חדרה של רחל והתיישב על הכיסא.
בינתיים חשב איך יתנצל בפניה. הוא חשב מה הכי יגע לליבה  אך
שום רעיון לא עלה בראשו. הוא נזכר במה שאביו אמר לו, כשחיים
שאל לעצתו איך להציע לרחל חברות. "פשוט תהיה אתה," אמר אביו,
וכנראה שם לב שהבעה של פקפוק מתפשטת על פניו של בנו "תקשיב לי,
אם זה מה שאתה לעשות ואם אתה באמת אוהב אותה אתה תדע מה להגיד,
זה פשוט יבוא מעצמו. דבר מתוך הלב, ואל תקרא מתוך הדף." הוא
אמר לו אז. חיים נזכר והחליט שהוא יעשה אותו דבר, הוא לא יתכנן
כלום, הוא פשוט ידבר מתוך הלב, והוא רק קיווה שהכל יהיה טוב.
הוא עדיין היה שקוע במחשבות בזמן שרחל נכנסה לחדר.
"הוא נראה כל-כך מהורהר," היא סיפרה לאחר כמה שנים לחברותיה
"כמעט ופחדתי להפריע לו". רחל התקרבה אליו בזהירות. היא לא
רצתה להראות לו שהיא סלחה לו, רצתה לראות מה יאמר. היא כחכחה
בגרונה כדי שהוא ישים לב שהיא בחדר. "רחל! אני לא שמתי לב,
חשבתי, אני אה...מצטער, אם את רוצה אני אלך." הוא היה נרגש.
היא כל-כך הפתיע אותו שזה הקפיץ אותו. הוא נעמד בבת-אחת וכמעט
שהפסיק לנשום. רחל צחקה בליבה אך מבחוץ ניסתה להראות קשוחה ככל
שיכלה. "זה בסדר, אתה יכול להישאר," אמרה בקול נוקשה "למה באת
לכאן?" "אני, אה...באתי להתנצל, על כך שגיליתי את הסוד...אני
באמת מצטער..." אמר, נבוך. רחל הזעיפה את פניה. המחשבה על הרגע
הזה, בו הוא גילה את הסוד שהבטיח לה שלא יגלה הכעיסה אותה כל
פעם מחדש. באותו היום שהוא גילה את הסוד הייתה במצב-רוח מרומם.
נראה כאילו הכל עומד להסתדר כמתוכנן. ואז הוא הרס הכל וגילה את
הסוד. באותם רגעים לאחר גילוי הסוד היא הייתה כל-כך נסערת
ורצתה למות. היא רצה הביתה  במהירות, נכנסה לחדרה והחלה לבכות.
היא התייפחה אל תוך הכרית כמעט שעה עד שאחיה החל לבכות. היא
קמה, ניגבה את הדמעות וניגשה אליו. כשראתה אותו בוכה כל כעסה
כאילו נעלם והיא התרכזה כולה בניסיון להרגיעו. כמובן שהיא
הדחיקה הכל, רצתה לשכוח ולא לכאוב. כל הדברים הללו צצו במוחה
באותו רגע. "אין על מה לדבר!" היא אמרה נזעמת. "רחל! תביני!
אני כל-כך מצטער, לעולם לא הייתי פוגע בך ואני כל-כך מצטער
שאכן זה קרה. מעולם לא אהבתי מישהו כמו שאני אוהב אותך ולא
אסלח לעצמי אם אאבד אותך! רחל, אל תדחי אותי, אמרי לי שאת
סולחת, או שלעולם לא אהיה מאושר יותר," הוא אמר בהתרגשות ואז,
כאילו להוסיף, אמר בשקט " רחל, את יודעת שלא התכוונתי." רחל
הביטה בו המומה. היא לא ידעה מה לחשוב. הדברים שלו כל-כך
הפתיעו אותה. היא מעולם לא חשבה שהוא מרגיש ככה כלפיה, במיוחד
לא אחרי שגילה את הסוד. בלי להבין למה דמעות החלו לעלות בעיניה
ולאחר כמה דקות של שתיקה היא החלה לבכות. הדמעות זלגו מעיניה
בשקט, וחיוך קטן היה על פניה. חיים ניגש אליה וחיבק אותה. כך
עמדו בערך חמש דקות, שניהם שותקים. ואז חיים הפר את הדממה ואמר
"אז, אנחנו חברים?" בהיסוס מה. "כן, אנחנו זוג" אמרה רחל
מחייכת. ואז, בטבעיות מוחלטת, הם התקרבו אחד לשני. עוד צעד
ועוד צעד. כשהיו ממש קרובים קירבו את ראשיהם אחד לשני ושפתיהם
נפגשו. הם התנשקו. אולי זאת לא הייתה נשיקה מהסרטים. אולי לא
איזה שחקנית יפהפיה התנשקה עם שחקן יפה תואר, אבל בשבילם הכל
היה מושלם. רק ילד, גבוה לגילו, לבוש במכנסי כותנה שחורים
וחולצה לבנה, שיערו פרוע ופניו אדומות וילדה, לבושה בחצאית
כחולה עם פסים לבנים, חולצה לבנה משובצת ושקית עם ביצים וחלב
ביד, ידיה רועדות, עיניה אדומות מבכי ופניה אדומים מהתרגשות.
זה לא נשמע רומנטי במיוחד אך זה היה הדבר הכי מיוחד שיכול
להיות, לאותם ילד וילדה, או שמא עלם ועלמה?