אותו יום היה מושלם. לא סתם מושלם, אלא ממש מעבר לגבול השלמות.
השמיים היו תכולים, השמש זרחה ועם זאת הייתה רוח נעימה, ילדות
קטנות בשמלות ורודות רצות כשמאחוריהן רצים ילדים צוחקים עם
חולצות של הפועל תל אביב, כמה זקנים חצו את הכביש כשעל פניהם
מרוח חיוך חלש ובכלל כל עובר ושב יכל להוציא חיוך של אושר. הכל
מושלם, על מה יש בכלל להתלונן ביום כזה?.. לפני שיצאתי מהבית
הדלקתי את הטלוויזיה ולמרבה הפתעתי, בפעם הראשונה מזה שנים
הCNN שידרו כתבה על צעצוע חסר תקדים בארצות הברית, משהו על
חידוד חושים, לא יודעת. כדי להשתלב ביום הנהדר הזה החלטתי ללכת
עד הסוף ולבשתי חולצה בצבע תכלת, אפילו נשבעתי לחייך סתם כמה
פעמים באותו יום. לקחתי אוטובוס לאיזה מלון שכוח אל בתל אביב
ואפילו אמרתי בוקר טוב לנהג שהיה מאושר בפני עצמו.
אותו יום פגשתי את ג'רוויס.

כשרק נכנסתי למלון עברה בי צמרמורת; שולחן הקבלה היה ריק
והאולם הענק, שלא היה קשה להבחין שמשמש כלובי, נראה נטוש
לחלוטין, אפילו רדוף. הקירות היו מעוטרים בגבעולים מאיימים
והיה חושך מאובק, כאילו המקום הזה היה ריק שנים. אחרי כמה
סקירות זיהיתי דמות שישבה על הבאר ועישנה סיגריה.
התקרבתי, אך בכל זאת האובך והעשן גרמו לי לראות אותו במעין
זווית שלא בפוקוס. הוא לא הרים את ראשו, רק שאף מהסיגריה וזמזם
את Down של סוויד. החולצה שלו הייתה שחורה עם הכתוביות
שהתנוססו בכתום ואמרו Kick my Fish. חייכתי לעצמי במחשבה על
כמה שאמרה כזו טיפוסית לג'רוויס, ואיך שבארוחת בוקר קראתי את
הראיון האחרון אתו בעיתון בריטי על העבודה שלו בחנות דגים
כשהוא היה צעיר ואיך זה דפק לו את הקשרים עם הבנות.
-מיסטר קוקר? שאלתי בחשש.
המבט שלו עלה. הוא היה קצת חיוור ומשקפיים כחולות כיסו את המבט
הידידותי שלו. כשאני חושבת על זה, לשפתיים שלו היה צבע משונה,
אבל התאורה לא הייתה משהו אז אני לא יודעת.
-יס, הוא חייך בעגמומיות. וואטס אפ?
ניהלנו שיחת נימוסים בכמה דקות קצרות, בינתיים הוא אמר לי שאני
יכולה לקרוא לו ג'רוויס וציין שזו הפעם הראשונה שהוא אמר את זה
מאז שהוא נחת בישראל.
-הכל בסדר? שאלתי.
-מה?..
האנגלית שלי דווקא לא הייתה גרועה, הוא פשוט בהה בנקודה לא
מוגדרת מאחוריי וחלם. חזרתי על השאלה.
-אני חושב שאני אלרגי.
-למה?
-אושר.
חייכתי. תמיד חשבתי שג'רוויס ואושר למעשה כמעט ומילים נרדפות.
-לא חשבתי שאתה תגיד משהו כזה..
-וול, גירל, את לא צריכה לשפוט אנשים בצורה כזו. הוא חייך;
מתחילת השיחה הוא לא באמת חייך בכנות - אני חושבת שהוא פשוט
היה מרוצה מעצמו, אולי צפה את המשפט הזה.
-איך בכלל ידעת שאני פה?
-מישהו שאני מכירה עובד פה.. רק אתמול ממש בכלל שמעתי שאתה
בארץ בכלל.
שתק. שקל תשובות.
-רק לך?
-יה, דונט וורי.
דלת מסתורית נפתחה. נער גבוה נכנס והחל לפתוח חלונות. ג'רוויס
צעק לו לבוא והנער ציית במהירות. הוא אמר לו לא לפתוח את
החלונות, שטוב ככה.
-אבל יש שמש, אמר הנער באנגלית מעורערת במיוחד ומבטא ישראלי
טיפוסי.
-זה כל הרעיון.
-או קיי, אבל אני פותח את החלון בצד השני של החדר.
-בסדר.
אני לא יודעת אם זה האדם עצמו שגרם לשכחה הזו או אולי השעה. מי
לעזאזל מרים את הראש ב7 בבוקר באמצע החופש?.. אה, כן,
מוזיקאים(??). בכל מקרה, העברנו חצי שעה על שיחות טריוויאליות
לגמרי, שאין לי אפילו קצה חוט על מי או על מה הם היו. אני רק
זוכרת שדיברנו על כל נושא בורגני אפשרי, אם זה היה על אנשים,
מקומות... אפשר היה לחשוב שהוא תל אביבי טיפוסי.
אחרי בערך חצי שעה, כשבדיוק צחקנו מאיזה סיפור שלו, נשמע רעם.
אותו רעם הרעיד את החלונות, הרצפה.. אפילו כוס אחת נפלה על
הרצפה אבל אני לא חושבת שהיא נשברה.  באותו רגע ג'רוויס קם
ממקומו.
-בואי נלך החוצה.
הלכנו עד החלון הענקי בצד השני של החדר, אותו חלון שהנער
ממקודם פתח ועכשיו היה נראה כמו פתח מילוט בודד במרחב הקודר
והענקי הזה. הגשם היה חזק, לא טפטוף עלוב אלא ממש מבול,
והעיניים של ג'רוויס זרחו. עמדנו מתחת לסככת המרפסת וניצלתי את
הריכוז של ג'רוויס בגשם כדי לבחון את הסביבה.
הילדות בשמלות הורודות והילדים בחולצות של הפועל כבר לא נראו
בשום מקום בסביבה, הרחובות היו מוצפים כאילו היה גשם בלי הפסקה
כבר שעות ואותם שמיים תכולים לפתע נראו אפורים וקודרים.
-מדהים, הוא סיכם.
-באמת... וקר.
-לא חשבתי על זה.. באמת קצת קר... בואי.
הוא נכנס חזרה למלון והלכתי אחריו לחלל החשוך מאחורי דלפק
הקבלה שככל שהתקרבנו אליו נגלה למסלול מדרגות. עלינו לקומה
הראשונה ובחדר מספר אחד ג'רוויס פתח את הדלת לבלגן שכבש שיאים
חדשים; המיטה הייתה מבולגנת לגמרי, בגדים היו על כל הרצפה
וכדורי ניירות היו בכל מקום אפשרי. אני חושבת שהייתי בהלם כי
לא לקחו לג'רוויס יותר משתי שניות להבין למה אני נשארת מאחור.
-אני שומע הערה עוקצנית בדרך? הוא צחק.
-מה?... לא, לא.. פשוט, לא חשבתי...
-...שאפשרי שיהיה חדר מלון שנראה שעברה בו מלחמה.
-בדיוק.
-תיכנסי, אני מבטיח שאין יצורים מוזרים על הרצפה.
-טוב, אני אנסה.
היה קצת קשה לא לדרוך על הדברים שם, אבל אני חושבת שהצלחתי די
טוב. הוא זרק את הבגדים מהמיטה לרצפה והזמין אותי לשבת. הוא
מצדו ניגש לארון רחב ממדים והזיז קולבים. בסופו של דבר הוא
הוציא שני מעילים; אחד בצבע כחול זוהר והשני בצבע כתום זוהר.
-טיפוסי.
-כן, דווקא חשבתי על זה היום.
-שאתה טיפוסי לעצמך?
-שאין לי צבעים כהים, אני נראה כמו אופטימיסט נצחי.
-וזה לא מה שאתה?
-לא עד כדי כך וגם זה משעמם בשלב מסוים.
חייכתי. הוא הושיט לי את המעיל הכתום, שלמרבה הפלא היה נעים
ביותר, ויצאנו מהחדר בחזרה ללובי. אחר כך התקדמנו חזרה לחלון
הפתוח ויצאנו החוצה שוב, רק שהפעם ממש יצאנו לגשם שנחלש קצת
בינתיים.
-מתחשק לך לטייל?
-בטח, עניתי בהתלהבות ובין רגע ההתלהבות שככה. אבל אתה לא יכול
לצאת לבד, לא?
-את מדברת שומר ראש או משהו?
-כן.
-אני לא פופסטאר ומי כבר יסיק שזה אני בישראל?..
הסכמתי אתו; לא חשבתי על זה שלא יודעים שהוא נמצא בישראל, וגם
זה לא כל כך קשה להבין שתל אביביים נגד גשם ומזג אוויר אפור -
הם מעדיפים את חוף הים ביום החם ביותר בשנה. מוזר.
כשלא היו כל כך הרבה מכוניות, העיר ללא הפסקה נראתה פתאום כמו
מושב והמרחבים של הכבישים נראו כמו כביש מפותל באיזו עיר
נשכחת. הלכתי לצד ג'רוויס, שעל פי הביטחון העצמי בצעדיו הבנתי
שהוא לא סתם מטייל אלא הולך לכיוון מסוים. בדרך שארכה כעשר
דקות דיברנו - הוא דיבר בעיקר - על כמה שהוא אוהב את המקצוע
שלו. אני חושבת שהדרך שהוא הציד את זה הייתה "אני גם מתבטא וגם
מתעשר".
בנקודה מסוימת הוא עצר והסתכל לכיוון הומלס שהסתתר מאחורי
שמיכת טלאים ישנה. כשראיתי שהוא מסתכל לכיוון ספציפי הסתכלתי
גם אני ולא הבנתי מה בדיוק גרם לו לשקוע באיש הזה. מבלי לשים
לב התקדמתי קצת לעבר ההומלס וראיתי תמונה חתומה של ג'רוויס
בידיו ועל פניו התנוסס חיוך גאה. ג'רוויס התקדם בעקבותיי
והמשיך אפילו יותר עד שהגיע לקיר הבניין שעליו נשען ההומלס
ונשען גם הוא, רק בעמידה. הייתי מספיק קרובה כדי לראות שהוא
כתב לו הקדשה של כמה מילים.
-אתה שוב, ההומלס אמר באנגלית מפתיעה שלא הייתה מביישת
אמריקאים.
-אמרתי שאני חוזר, לא?
-כן, אבל לא חשבתי.. ההומלס השפיל מבטו לתמונה ונאנח. אף אחד
לא מאמין לי שזה אתה, הם חושבים שמצאתי תמונה וקשקשתי.
-אל תדאג, בקרוב יאמינו לך.
ג'רוויס נפרד לשלום מההומלס, אמר לו שכנראה שלא ייצא לו להיות
פה שוב בקרוב ושישמור על עצמו ונתן לו שטר של חמישים דולר.
ההומלס, שבהחלט לא היה הומלס טיפוסי אלא אדם שללא ספק למד
בחייו, הסתכל על השטר ואז על ג'רוויס וחייך בהכרת תודה, אפילו
הערצה.
אני וג'רוויס המשכנו ללכת לכיוון בית קפה מעבר לכביש.
כשהתיישבנו הגיעה מלצרית צפונית לחלוטין ושאלה מה אנחנו רוצים;
אפילו לא הסתכלה על ג'רוויס פעמיים. זה לא שציפיתי שהיא תזהה
אותו ותתחיל להיות גרופית טיפוסית, אבל בחלומות הפרועים ביותר
שלי לא חשבתי שאני אטייל עם הג'רוויס קוקר בתל אביב וארגיש
כאילו אני הסלבריטי, כאילו אני יותר מיוחדת ממנו. וזה לא שחס
וחלילה הייתי נעלה מג'רוויס, כי אין כמוהו, אבל פשוט בתל אביב
יש כבר כמה אנשים שהולכים בדרך שלו ככה שאדם כזה אופטימי לא
גורם לאנשים להרים גבה כמו פעם. הוא הזמין לנו שוקו, תירץ את
זה למצב רוח טוב למרות שלא התנגדתי בכלל.
הרחובות היו כמעט נטושים לחלוטין. אם מקודם הייתה האווירה
הורודה עד בחילה, לא נשאר ממנה כלום וג'רוויס היה נראה מאושר
מתמיד. תמיד, אגב, זה תמונות.
-גם אני ככה.
זרקתי. זה לא שלא דיברנו, אבל כבר הבחנתי שג'רוויס יודע לנהל
שיחות חולין ולא רציתי שהיום הזה ייגמר ואני עוד איכשהו אוכל
לשכוח אותו.
-כמו מה?
-אתה יודע, אופטימית יותר עם הגשם.
-באמת?..
-יפ.
-אבל את גרה כאן?...
-מה הקשר?
-אני אוהב את הגשם כי גדלתי עליו.
חייכתי. חשבתי מה הוא בדיוק אומר לי והאסוציאציה היחידה שעליתי
עליה הייתה געגועים לבית. שאלתי אותו.
-ברור שאני מתגעגע.
-טוב, אפשר להבין אותך.
-אז למה את?
-אני לא בנויה לחיים בישראל.
הוא הסתכל עליי בתמיהה, עיניו שואלות לפשר ההצהרה.
-אני דווקא כן.
הוא זרק. זו הייתה ההערה האחרונה שחשבתי שאני אשמע ממנו כך שאם
הוא היה מופתע מהצהרתי הקודם, אני לא בטוחה אם לא פתחתי את הפה
באלגנטיות.
כשאספתי את עצמי לא יכולתי להוציא שום מילה אחרת מאשר למה.
-קודם כל, אין פפראצי. חוץ מזה, יש בישראלים משהו מאוד...
ארצי.
-וזה אומר?
-עברתם כל כך הרבה ואתם מסוגלים להמשיך הלאה.
-וזה טוב?
-לעתים. השמש יכולה קצת לעצבן.
-ומה אתך? גם אתה עברת הרבה?..
הוא כחכח בגרונו ויישר מבטו לנקודה לא מוגדרת; אולי ממבוכה,
אולי לא.
-טוב, ידעתי שנגיע לזה.
פתאום קלטתי שאני פוגעת בנקודה רגישה. נזפתי בעצמי, הלוא אני
מרגישה כאילו אני מכירה אותו כשאני לא מכירה אותו בכלל. ממתי
אני נותנת לעיתונות לבלבל אותי?
-אני.. אני מצטערת. זה לא ענייני.
-אל תצטערי, בזמן האחרון זה כל מה שאני שומע עליו.
-כן, אבל לפני שבאתי לא התכוונתי להתחצף.
הוא חייך. לג'רוויס יש חיוך קבוע שגורם לאנשים להרגיש מעין
מעגל חום שעוטף אותם. אני זוכרת את הפעם הראשונה שראיתי תמונה
שלו. זו הייתה כתבה, בעיתון זר כמובן, על התנועה המגונה שעשה
למייקל ג'קסון לפני כמה שנים. אני זוכרת שלכותב הייתה נימה של
שעשוע מהול בנזיפה. הכתבה הסתיימה בשורה שהייתה פחות או יותר
"אבל בגלל שזה קוקר ימצאו דרך לסלוח לו" וליד הפסקה הייתה
תמונה שלו, והחיוך היה כל כך ידידותי... אפשר להגזים ולהגיד
שמאותו רגע סיכמתי לעצמי שאני עומדת לאהוב את המוזיקה שלו.
כמובן שכששמעתי את פאלפ אהבתי אותם בזכות המוזיקה כי הרי אני
לא גרופית מטומטמת, אבל החיוך של ג'רוויס עשה את המוזיקה יותר
אופטימית. עד היום אני מעדיפה את הקליפים, ולראות את החיוך של
ג'רוויס כשהוא מיועד אליי... כמעט חלום.
-עברתי את השלב הזה בחיי.
-כן, קראתי.
-אל תגידי לי שאת גרופית?..
-לא, סתם מעריצה.
-מזל, גרופיות מפחידות אותי.
צחקתי.
המלצרית, מסתבר, כבר הניחה את הספלים על השולחן. ג'רוויס הרים
את הספל שלו אבל לא שתה, רק חימם את הידיים שלו.
-אני צריך לעזוב בקרוב.
הוא הסתכל ישירות אליי, בוחן את התגובה שלי שלא אחרה לבוא.
-אה, באמת?..
אני חושבת שהוא קלט את הנימה המאוכזבת. אני תוהה לפעמים אם הוא
הסתכל עליי בתור רק מעריצה ששעשעה אותו או כמישהי שבאמת הייתה
שותפה לביקור שלו, בכל מקרה הוא היה מרוצה מהתגובה.
-כן... יש לנו סבב.
-אהה...
רציתי להגיד חבל, רציתי להגיד לו להישאר, אבל בכל מצב הייתי
נשמעת מטופשת כי לא באמת הכרתי אותו ובטח שהוא לא הכיר אותי.
-מחר.
הסתכלתי בשעון. מסתבר שהשעות עברו במהירות כי כבר התחיל להחשיך
ואנשים החלו לצאת לרחובות. פתאום התחלתי להבין שהיום עומד
להיגמר והרגשתי שלא מיציתי אותו מספיק, שהשיחות חולין בזבזו
זמן יקר.
-בואי נחזור למלון.
הרגשתי גוש דמעות עולה בי ויחד עם ההערה שלו חשבתי על האירוניה
במשפט הזה. הוא קלט את זה, כמו שהוא קלט דברים אחרים במשך היום
הקצרצר הזה, ועוד פעם חייך ולא הצלחתי לבחור אם להיות לבכות או
לצחוק. לא בכיתי.
ג'רוויס שילם, אפילו השאיר טיפ.
קמנו והתחלנו ללכת לכיוון המלון. דקות ספורות לפני שאותה מרפסת
קטנטנה שממנה יצאנו נגלתה אלינו, הגיע בחור שהיה פחות או יותר
בן שלושים ועמד מולנו.
-אתה ג'רוויס קוקר?
הקול של הבחור רעד קלות וג'רוויס הסתכל עליי בתסכול, לא אמר
דבר אבל אמר הכל.
-היי, אמרתי לו.
-היי, הוא חייך; תוך כדי מבטים חטופים בי ובג'רוויס.
-תגיד לי, אתה באמת חושב שג'רוויס קוקר היה מסוגל להגיע לישראל
וללכת ברחובות תל אביב ככה?
-לא יודע.. הגבר הזה נראה כמוהו בדיוק.
-אתה צוחק...
-לא, באמת. הוא נראה כמו קוקר.
-אז אתה מדמיין. בכל מקרה, זה בן דוד שלי מהולנד ואם הוא היה
ג'רוויס קוקר אני בטוחה שהייתי יודעת.
הבחור היה נבוך ואז פנה לג'רוויס. הלב שלי פעם והרגשתי כאילו
ג'רוויס ידפוק את הסיפור, זה לא שהוא הבין על מה דיברנו וזה לא
שסיכמנו על לעבוד על כל מעריץ מטריד.
-איך קוראים לך?
ג'רוויס הסתכל אליי לשניה ומבלי לחשוב יותר מדי ענה לו.
-הירש.
-מה?
-הירש, זה השם שלי.
-אהה..
-אבל ג'רוויס קוקר כזה חתיך, תודה.
הבחור מלמל סליחה במבוכה והתרחק במהירות. כשראיתי שהוא כבר
נעלם לתוך החשכה התחלתי לצחוק. לא יכולתי לעצור את עצמי בשניות
הראשונות ובאיטיות הצלחתי להתעשת.
-הירש?
ג'רוויס צחק.
-מאיפה זה בא בכלל?
-המממ... השוקולד.
-ומה הייתה ההערה?
-אל תגידי לי שזה לא היה נדרש.
המשכנו ללכת. מסתבר שג'רוויס הבין כמה מילים בסיסיות כמו
הולנד, השם שלו ותל אביב והמבט המזלזל שלי בבחור עזר לו לגלות
שיש לי תוכנית שטנית, לדבריו.
נכנסנו באותה דרך שיצאנו למלון והפעילות שם קצת חזרה. אומנם לא
היו יותר מדי אנשים, אבל לא היה ריק והאורות דלקו בלי יוצא
מהכלל.
עלינו אליו לחדר והתיישבנו על המיטה הענקית שלו שכבר נוקתה
במשך היום מכדורי הנייר שהיו מפוזרים עליה בבוקר. כמובן
שלדמיונו של אדם מבחוץ הסיטואציה דרשה נשיקה צרפתית חסרת
מעצורים אם לא סצנת אהבה לוהטת, אבל היינו כמו חברים ותיקים.
בשלב מסוים התחלנו לחקות כוכבי רוק. ג'רוויס חיקה את סיד, אני
חיקיתי את קורטני לאב. אחר כך עשינו דואט של פי.ג'יי ובוב דילן
(מה שלא היה שילוב מוצלח) בWild Thing  עד שלא יכלנו יותר
ונשכבנו על המיטה.
-רוצה לשתות משהו?
-לא.
-את הולכת?
-אין לי כוח.
-אז תישארי.
-למה לא באמת.
-אני רציני!
הסתכלתי עליו והוא חייך.
-היה כיף היום, אבל אני לא אסתכן עם קטינה.
-ומי אמר שאני רוצה זמר מזדקן?
-לא אמר. אז תישארי, תודיעי למי שאת רוצה.
-ולהגיד להם שאני במיטה של ג'רוויס קוקר בתל אביב?
-את יכולה לשפץ.
חייכתי אליו.
-תשיר לי שיר ערש?
-אני לא טוב בדברים האלה...
-תנסה.
עצמתי עיניים והוא שר שיר ישן. למרבה הפלא לא הכרתי את השיר
הספציפי, אבל הוא לא חיקה אף אחד והקול שלו היה צלול מתמיד.
נרדמתי.

למחרת בבוקר התעוררתי אחריו. על המראה היה כתוב בטוש שחור, לא
באודם, "אני עוד מעט חוזר". בהיתי במראה כמה זמן ומרגע שתהיתי
לאן הוא הלך, לא עברו יותר מכמה שניות והוא כבר נכנס.
-חיכית הרבה?
-לא.. כרגע קמתי.
העברתי יד בשיער שלי, אחר כך התיישבתי על המיטה. בידיו היה מגש
ועליו שוקו חם.
-אתמול לא הספקנו.
שתינו והוא הסתכל בשעון.
-חבל.
-אתה צריך לנסוע לשדה תעופה?
-כן.
שתקתי.
-רוצה ללוות אותי?
-אתה רוצה?
-בטח, למה לא.
-אז בסדר.
תוך כמה דקות כבר היינו בדרך החוצה. מסתבר שהבלגניסט של הבוקר
הקודם היה פשוט עצלן ליום אחד כי ג'רוויס של הבוקר החדש כבר
הספיק לסדר את המזוודה שלו, להזמין מונית ומי יודע מה עוד.
-חבל.
-מה חבל?
-שאתה עוזב.
-באמת?
-כן.
-אני אחזור.
הרגשתי מדוכדכת. השמש התמידית של ישראל כבר ייבשה את כל
השלוליות של אתמול, לא היו פקקים כך שהגענו במהירות לשדה והסוף
היה קרוב.
אחרי כל הבדיקות הביטחוניות עמדנו אחד מול השניה.
-אני שונאת פרידות.
-כן, גם אני.
הרגשתי שדמעות עולות בעיניי. הבנאדם הזה שעמד מולי כבר לא היה
סלבריטי נחשק, אלא עוד אחד מהרשימה האינסופית של האנשים שנכנסו
ויצאו מחיי כהרף עין.
כחכחתי בגרון, מנסה למנוע מהדמעות לחנוק אותי.
-היה נחמד להכיר אותך מר קוקר.
-תודה, היה תענוג לבלות אתך את הלילה.
-צריך לעשות את זה שוב.
-אין בעיה, תתקשרי לחברת הקלטות שלי.
-או קיי.
הודעה באנגלית נשמעה ברקע - קריאה לכל הנוסעים שעוד לא עלו
למטוס.
הוא לא עזב את היד שלי, משך את הזמן עוד קצת ושמחתי על הדקות
שנותרו לנו. נצרתי את החיוך שלו בידיעה שצריך לחזור לחיוך
מהתמונות ושזה אפילו לא קרוב לדבר האמיתי.
מר ג'רוויס קוקר, תיגש בבקשה לשער מספר 5.
לפתע הסתנוורתי מהבזק. הסתכלתי לשמאלי וראיתי ילדה קטנה עם
מצלמת פלואוריד לוחצת על הכפתור כמה פעמים. ג'רוויס ניגש אליה
ודיבר אתה בשקט. כשהוא חזר, הוא הביא לי תמונה שלנו ודחף אחת
לכיס המעיל שלו.
-מה אמרת לה?
-שהיא חמודה והבאתי לה סוכרייה מהמלון.
-מתוחכם.
-טוב, זה אני.
ליוויתי אותו לשער, הוא חיבק אותי והודה לי שוב. רק כשהוא ירד
במדרגות וראיתי מהחלון הענקי את האוטובוס שלקח אותו למטוס
נוסע, דמעה זלגה על לחיי.
נכנסתי למונית, מסתכלת בתמונה שלמרבה הפלא יצאה כמעט מקצועית;
אם לא הייתי בתמונה הייתי חושבת שזו תמונה מהעיתון. הנהג הזקן
שמשום מה ג'רוויס התעקש לשלם לו כדי שהוא יהיה זה שייקח אותי
לתחנה המרכזית הסתכל עליי.
-אני מחבב את הבחור. איך קוראים לו?
היססתי.
-הירש.
-באמת? הוא אמר לי שם מוזר, לא זוכר אותו.
-ג'רוויס-משהו?
-בדיוק.
-אז הוא צחק אתך. ג'רוויס קוקר הוא כוכב רוק מפורסם, אין לו מה
לחפש בארץ כמו ישראל.
-כן, את צודקת. כאן זה ארץ של צברים.
-בדיוק.

עוד באותו יום שודר בחדשות האם.טי.וי על ביקורו החשאי של
ג'רוויס קוקר בישראל. המגישה ציינה שקוקר התיידד עם מחוסר בית
ברחובות תל אביב ואותו אחד הוא בעצם היחידי שקיבל מזכרת ממנו
במהלך ביקורו.
שבוע אחר כך כל מגזין נוער אפשרי בישראל פרסם את תמונתו של
ההומלס עם התמונה. סיפרו לי שאיזה מעריץ חולני קנה את התמונה
ביותר מ1000 דולר.

ג'רוויס נשאר ג'רוויס.
אני נשארתי אני.