אני יושבת בצד, לא מבינה מה קרה.
כולם בוכים מסביבי ואני מתנתקת למקומות אחרים.
לא ברור לי מה קורה מסביבי,
אני שומעת כל מיני רעשים,
אבל אני רק מביטה בה.

היא כל כך יפה.
פעם המבט שלה היה נראה לי שמח ותמים,
היום אני רק רוצה שהמבט הזה שלה יחזור.
שתהיה שוב תמימה ושמחה,
שלא יהיו צרות בעולם,
שתוכל להמשיך במסעותיה.

אבל עכשיו, למבט הזה שלה נוסף העצב הכל כך מוכר,
העצב שאתה רואה אותו בעין של מישהו אתה מבין,
אתה מבין שהוא עבר את הנורא מכל ושהוא לא יחזור להיות אותו
הדבר.

אתה יודע שגם הוא חווה את זה.