שדות תעופה עושים לה את זה. כמו בשיר.
כל פעם כשמטוס ממריא, הלב שלה פועם ככה, חזק יותר, מהר יותר,
האדרנלין זורם והיא מתחילה להרגיש את טיפת הזיעה הקרה מתחילה
להתהוות בדיוק בקצה הרקה הימנית. לא משנה אם זה יום או לילה,
מטוס צבאי או אזרחי, קרבי או מטוס  נושאים, העיקר שיהיה גדול.
שיעשה רעש. שיתחיל בתאוצה הזאת, הכל כך מרגשת...
כל פעם כשרע לה בלב היא נוסעת לנתב"ג, סתם כדי לראות כמה
המראות.
הפסיכולוג באבו-כביר יעץ לה על ביקור חודשי בשדה התעופה כדי
לנתב את העצבים. היא הולכת לשם פעם בשבוע.
בפעם האחרונה זה היה אחרי הסכסוך שלה עם רונית.
רונית אמרה לה שהיא גנבה לה את "דייט חייה" אבל בעצם לא קרה
כלום בינהם והם סתם רקדו כמה דקות.
רונית לא האמינה, או שלא רצתה להאמין, והתחילה לצעוק
ולהשתולל.
גם רונית עברה טיפול - לפני שנתיים,אבל אותה לא עצרו, אותה לא
אישפזו, האמת - היא גם לא השתקמה כל כך. היא עדיין קצת פסיכית.

רונית הצליחה לעצבן אותה עד כדי צחוק.
לא הצחוק הרגיל שאנשים רגילים (כמוך למשל) צוחקים. הצחוק שלה
מפחיד אנשים. זה צחוק מטורף ומתגלגל- שנוחת במקום מסוים באוזן
שמפעיל את מנגנון הפחד.
אחרי שהיא צחקה ורונית בכתה באו שוטרים ועצרו את רונית, למרות
שלא היא זו  שצחקה את הצחוק המפחיד. לא נורא - הפעם זה הגיעה
לה.
אחרי ההמראה השניה היא התחילה לזמזם לעצמה את
" I Love you terminal "
ההמראה הבאה עוד 7 דקות.