האדמה הלוחשת
קוראת
ממעמקים מכוסי אבן
בואה, בואה אלי

אני רואה אותם מדי שנה
ולא רואה
מצעדם כבד יותר, גוום כפוף
יותר
עיניהם כבויות
יותר, יותר

עיניי נשטפות
שלוח של דמעה
והנה
מתוך האבן
עולה דמותך

ואתם כאן
לא נעזבתם בחולות
לא דיממתם למוות
לא ננטשתם
יללות הכלבים היו הזיה

אני רואה
ולא רואה
זוכר
חיוך, מבט, זעקה
ועיניים
עוד עיניים

ואתם שם
קוראים לי מהאדמה
כמה
שותקת עתה

שרופים, שבורים, מחוררים
ריח עשן בי
מתכת קרה בבשרי ובנפשי

האדמה פורשת זרועות
באבן חקוקה
ואני עדיין סופר
סופר את המתים

מנה מנה.