[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אביב דותן
/
האלבום שלי

בחדר שלי מונח לו אלבום. אלבום תמונות גדול שמכיל תמונות מכל
החיים שלי. בכל פעם שאני עצובה, או שקשה לי, אני סוגרת את
החדר, יושבת עם עצמי ופותחת את האלבום. אני עוברת לאט לאט,
תמונה תמונה, עוצרת, חושבת, נזכרת. מאז שאני זוכרת את עצמי
התמונות האלה גרמו לי להרגיש טוב, ובכל פעם שסיימתי לעבור על
האלבום, על החלקים האהובים עליי בו, יכולתי ללבוש את החיוך
שהנחתי מקודם בצד. היה בתמונות האלה משהו מאוד אמיתי, בכל פעם
שהסתכלתי בתמונה, יכולתי להרגיש את עצמי ממש נוכחת באותו מקום,
הרגשתי את משב הרוח ואת ריח האוויר, שמעתי את קולם של האנשים,
את הצחקוקים, את הדיבורים והצעקות, יכולתי אפילו לחוש במגע
אנושי, החל ממגע פיזי גס בגופי ועד למגע עדין ומלטף בנפשי.
באותם רגעים שבהם הסתכלתי בתמונות לא היה דבר מסביבי, העולם
כאילו עצר מלכת, קפא ונתן לי במה להציג בה את התמונות מחיי,
לחזור אחורה, ולהרגיש.
ידעתי שאם מישהו יקח לי את האלבום, לא יהיה שום טעם לחיי, כי
למעשה לא יהיו לי חיים - כל החיים שלי היו חקוקים באותו אלבום.
בזכות הפחד הזה למדתי איך לשמור על האלבום שלי, הגנתי עליו כך
שאיש לא יוכל לגעת בו, לפתוח אותו ובטח שלא לקחת אותו.
בכל פעם כאשר חזרתי הביתה שמחה וקורנת , כאשר חיוך על פני,
ידעתי שיש לי עוד תמונה להכניס לאלבום, עוד תמונה מאושרת אותה
אוכל להרגיש ברגע חשוך יותר.
היו כל מיני רגעים חשוכים בהם חיפשתי כל מיני סוגים של תמונות:
תמונות עם אנשים, תמונות עם חיוכים, תמונות צבעוניות ועוד. כל
תמונה מילאה לי חסר מסויים באותו רגע.
במשך הרבה מאוד זמן האלבום הזה שימש לי כמעין מנורה בעולם
החשוך, בכל פעם שהיה לי צורך במשהו, כל שהיה עליי לעשות היה
לפתוח את אותו אלבום, ופשוט להסתכל. להסתכל ולהרגיש.
אני לא יודעת מתי בדיוק זה קרה, אבל באיזשהו שלב, האלבום הזה
הפסיק לעזור לי.
אני חושבת שזה היה באותו יום, שהייתי בבית ספר, ובשיעור חינוך
המורה ביקשה שכל אחד יספר על הדבר שהכי חשוב לו, מה שהוא לא
היה מוכן לתת בעד אף מחיר, ולאף אחד. הרמתי את ידי בחשש,
והתחלתי לדבר:"יש לי אלבום בבית... אלבום תמונות..." השתתקתי
לרגע, ואז המשכתי "כל פעם שקצת קשה לי, כלומר שרע לי, אני
מסתכלת באלבום. זה אלבום מאוד מיוחד, ואני אוהבת אותו..."
סיימתי לדבר, ואפילו היה לי מעין חיוך על הפנים. הייתה שנייה
של שקט בכיתה, ומיד אחריה כולם פרצו בצחוק רועם. עיקמתי את
פניי, לא הבנתי למה כולם צוחקים. מישהו צעק מהקצה השני של
הכיתה:"אבל לכולם יש אלבומי תמונות בבית!" וכולם המשיכו לצחוק,
אפילו המורה לא הגיבה, והיה לה חצי חיוך על הפנים. ניסיתי
להגיב, להגן על עצמי ולומר שהאלבום שלי יותר מיוחד, הכי מיוחד,
אבל לא הצלחתי לדבר. קמתי מהכסא, ויצאתי מהכיתה בריצה. רצתי
הביתה.
כשנכנסתי הביתה ופתחתי את האלבום הסתכלתי על תמונות יפות שהיו
בו, אבל ראיתי רק תמונות, ולא יותר מזה. לא הצלחתי להרגיש
אותן, ולא הצלחתי לסלק ממני את התחושה המגעילה שיצרו בי הילדים
בכיתה. הם גרמו לי להבין שזה סתם אלבום, ושלכולם יש אלבומים
כאלה, ואני לא מיוחדת.

במשך תקופה ארוכה היה לי מאוד קשה. נקלעתי רבות להרגשת בדידות
שלא יכולתי למלא, הרגשתי חסר מסוים, והאלבום כבר לא עזר לי.
לקח לי הרבה זמן, אבל אני חושבת שעכשיו יותר טוב לי.
יותר טוב לי כי אני לא תלויה באלבום, לא תלויה בעבר ולא תלויה
בזיכרונות.
עכשיו אני יודעת.
מה שבאמת משנה הוא לא עצם קיומו של האלבום, אלא מה שיש
בתוכו
.


                                         



25-29.5.06
אני חושבת שלכל אחד מאיתנו יש אלבום כזה...
תחשבו על זה...
                                       







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מי שאוהב את
הגוף, הגוף אוהב
אותו
- ברטולד ברכט


תרומה לבמה




בבמה מאז 26/7/06 22:22
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אביב דותן

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה