אנה בבקין / תוגה |
עוד אצעד, אצעד;
אך לא היום.
אופתע מהדמעה
אחבק את הכרית
(אך את מי אדמיין?)
התוגה עמי תסעד; את לבי
והזיכרונות המרים יעטפוני
כל כך חזק,
ועם זאת - עוד נושמת.
וכמו מין חפץ
מוזר
ושכוח מכל לב
אשכב חסרת ניע
חסרת משמעות
ולבי האומלל
כבר סופית קפא ונסגר בין ברזלים
לא שרד, הקט, את מתקפותיכם
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|