יום אחד היא החליטה לעשות את זה. הייתי בהלם. בחיים לא חשבתי
שלאחת החברות שלי זה יקרה ועוד בגיל כל-כך צעיר...
כשלפני כמה ימים היא הודיעה לי שהיא שוקלת את האפשרות הייתי
בדיכאון יומיים. לא בכיתי או משהו, כי לא הבנתי לעומק עד כמה
זה ייפגע בי וכמה זה ישנה את עולמי. גם לא יכולתי לספר לאף
אחד, כי הבטחתי לה שאשמור את הסוד בלב ואנחנו היינו חברות מאז
ומתמיד, אחיות לנשק בקרב האכזרי של החיים. למרות כל התחינות
והבקשות שלי היא עמדה על שלה וביום ראשון בשעה 14:00 בדיוק היא
עזבה את הבית.
אולי זה לא נשמע דרמטי במיוחד, אבל זה היה (ועדיין נשאר) מאוד
דרמטי בשבילי, הרי הדברים הקטנים בחיינו הם הם שעושים אותם
כל-כך מיוחדים: אין יותר ארוחות בוקר משותפות, גיחות ב 01:00
בלילה, אין יותר זמינות של 24 על 7. הכל שונה.
אבל לדבר אחד אני כן מקווה - שהיא תחזור. וכל יום ראשון בשעה
14:00 בדיוק אני יושבת ליד החלון, כאילו קוראת עיתון או מכינה
ארוחה, ומחכה לראות אותה, עם כל החבילות והחפצים, חוזרת הביתה,
איפה שהיא שכחה לקחת את הרכוש הכי יקר שלה, החברה הכי טובה
שלה, אחותה - אני.

מוקדש לאחותי / חברתי / שכנתי.
אני כל-כך, כל-כך מאושרת שחזרת.