בין חמש לשש בשעות של חורף, אני והשקיעה, זה רגע משלנו. אף אחד
לא מבין ולא רוצה. שינוי גוונים, עצירת נשימה, ספירת מלאי
כוכבים וכל כך הרבה הקלה.
זה עושה לו קצת רע לירח, שאין בו אש ולהבה, אז עשיתי לו קשת עם
קרניים שישים עליו, מן סוג חדש של שמש, טוב יותר. שירגיש
מיוחד, שידע מה הוא בשבילי.
בין שמונה לתשע בשעות נוחות של קיץ, אני והשקיעה. זה משהו
שרדפנו, חוסר דמיון מוצהר באור, ותסביך גדלות לא פשוט של
הירח.
הוא מגלה את עצמו, היא שוקעת אבל הוא עדיין שם. כל כך דומים.
אני והשקיעה. שיחות לא פשוטות, אז מנסים לזרוק תשובות. הוא
כל-כך מתאמץ הירח הזה, ואני, אני קצת יותר אדיש. תמיד מנסה
לגרום לו להרגיש נכון, גם אם הוא טועה.
הוא קצת לא יציב רגשית, הירח הזה. אני יודע, הוא כזה. הוא נעלב
די מהר אז אני מסכים איתו. אפילו תפרתי לו כובע, שלא יתקרר. רק
שלא ילך, שלא יעלם.
אני צריך את החושך שהוא מביא איתו, האור הכל כך גדול הזה, הוא
הכל בשבילי.
אני והשקיעה, רגעים כל כך טובים. פעם היא אמרה לי שזרחה בי
הרגשה. שקיעה שלי, אהבה גדולה.