אני אוהב את פולה. כל בוקר שאני פותח את העיניים רק היא מולי,
וקודם, כשישנתי, אולי חלמתי על עננים מעל ראשי, מביט עליהם כל
היום מחלון חדרי. אז, חלמתי חלום רע. שברתי את הקרסול, נפלתי
על הריצפה והתחלתי לבכות. ואולי חלמתי על משהו אחר, ואולי לא
חלמתי כך בכלל, אבל מה חלמתי שניה לפני שהתעוררתי?
פולה מבזיקה אל מול עיניי לרגע אחד, בין חלום ומציאות. אני
רואה את פולה לפני שאני נופל אל התיקרה. החדר שקט והשמש מדגדגת
לי את העיניים, אבל אני לא מאושר, אפילו לא מחייך. דמעות של
תסכול, מה עשיתי לעצמי?
פולה אוהבת אותי. אני יודע. היא אפילו אמרה לי, אבל היא לא
יודעת איך אני אוהב אותה. אני מדמיין איך אני אפגוש אותה ואגיד
לה שאני אוהב אותה. היא תסתכל לי בעיניים והיא תבין. אני אתקרב
אליה לאט, אגע בה בעדינות, באצבע אחת, לאט לאט. אני ארחף מעל
כף היד שלה, נשען על ההילה שלה בזהירות ובעדינות, כדי לא לפצוע
את פולה, כדי לא להיפצע בעצמי.