"מה זה? אתה לא מכניס את זה הביתה!" זעקה אמא
אמיר ורות רצו לדלת.
"אבא, הבאת לנו כלב!"
היצור המדובר כישכש בזנבו בהתלהבות ונבח. הוא היה כלב זאב
גזעי... ברובו לפחות.
"אל תהיי כל כך קשה, אני אבנה לו מלונה בחצר ונכניס אותו הביתה
רק מדי פעם. את יודעת, אומרים שחיית מחמד זה טוב לילדים, מלמד
אותם על חברות ואחריות".
אמא כירכמה את פרצופה.
"אמא, הוא יכול להישאר? בבקשה בקשהבקשהבקשהההה".
"אני אדבר על זה עם אבא, נראה" אמרה אמא וברקים בעיניה.
בינתיים נחמן זחל לחדר והתקרב לכלב בקריאות "אי אי אי",
"איזה גמד מפגר", אמר אמיר "כלב עושה הב הב ולא אי אי".
"אתה מפגר", אמרה רות "הוא קורא לכלב שי, הוא בטח חושב שזה
מתנה בשבילו".
"תשמרו על הפה שלכם לפני שאני ארגיע פה את העניינים", אמרה אמא
שבעליל לא הייתה רגועה בעצמה וחיפשה הזדמנות להתפרק.
"הכלב הזה פשוט אימץ אותי. הוא עקב אחרי כל הדרך מהעבודה ולא
היה לי לב לגרש אותו", התפרץ אבא לשיחה המתחממת "חוץ מזה
דיברנו על חיית מחמד לילדים".
"דיברנו, כן, אבל הייתי יותר בכיוון של משהו שאפשר להוריד
באסלה אם זה לא מתאים או אולי איזה טמאגוצ'י".