בשכונה שלנו היו כמה וכמה עגלונים. העגלונים דיברו כמובן
אידיש. גם אל הסוס. כולם היו זעופי פנים. יצאו לעמל יומם עם
הזריחה ושבו אל השכונה לקראת השקיעה. אנחנו, הילדים, פחדנו מהם
ונטרנו להם טינה כיוון שלא התירו לנו לשוב עימם בטרמפ, בחזרה
מן ה"מושבה", כך נקראה העיר פעם.
שניידר העגלון היה גבוה וצנום. עיניים שקועות וגבות עבותות.
שנאנו אותו כי היה מרחיק את הילדים באיומי שוט מן העגלה.
מוישיק וייס, שהבין אידיש, שמע פעם מההורים שלו דיבורים על כך
שלשניידר הייתה משפחה, אישה ושני ילדים. אבל הוא השאיר אותם
"שמה", כלומר בגולה. הדברים האלה הגבירו את השנאה שלנו לשניידר
העגלון. ופעם אפילו זרקנו אבנים על התריסים שלו.
בשכונה שלנו, למרות שלא היינו דתיים, הקפידו כולם להגיע בשבתות
אל בית-הכנסת. יותר למען המפגש מאשר לקיום מצוות. בשבתות
בית-הכנסת שקק חיים. גם שם השפה השלטת היתה אידיש. והחזן גם
הוא עיגל את המילים, התפלל וקרא בתורה במבטא המקובל לשפה זו.
בית-הכנסת השכונתי לא הכיל "עזרת-נשים", אולי מפני שלא התעורר
בו צורך, כי שנשים באו לתפילה רק ביום-כיפור וביום-השואה.
לקראת אותם מועדים הותקן וילון זמני בחלקו האחורי של האולם,
כעין סמל להפרדה בין נשים לגברים. יום-הכיפורים והתפילות
הכרוכות בו לא הותירו בנו רושם. אבל יום-השואה, שהוא לא ממש
יום קדוש, עורר בנו מעין תחושת חרדה, כיוון שבאותו יום היו
גברים שבכו בבית-הכנסת. לפעמים אפילו הקשוחים. ושניידר העגלון,
עלה על כולם. ואנחנו, הילדים היינו מזועזעים. שניידר לא בכה.
הוא צעק. ואולי צריך להגיד בעברית נכונה: זעק. הוא, עם כל המטר
ותשעים גובה. השניידר הזה, ביום-השואה, אחרי התפילה, היה הולך
הביתה, שורק לסוס שלו שהיה מסתובב חופשי במגרש ליד הבית. הוא
היה רותם אותו לעגלה, מביא שמיכה נקיה, מקופלת יפה ומניח אותה
על המושב. אחר כך היה מטפס אל העגלה, ככה, עם החליפת-שבת
החגיגית, לוקח את השוט ואומר לסוס: "דיו!" רק בערב היינו רואים
אותו חוזר בשקט.
כך היה כל שנה.
בשבת, לפני חגיגת בר-המצווה שלי, עליתי לתורה. זימרתי את
ההפטרה בניגון שלימדו אותי והתפללתי בלב שהכל יעבור בשלום.
כשהתחילו להפציץ אותי במטר של סוכריות, הבנתי שהכל מאחורי.
בגמר התפילה היכה וויסמן הגבאי על השולחן והכריז: "אנחנו
מזכירים לקהל שהשבוע מתקיים יום-השואה!"
לחגיגת בר-המצווה קיבלתי כל מיני מתנות: שעון דוקסה עם 17
אבנים (לא שאני מבין מה זה), עט רולקס באריזה שאולי מתאימה
לקיסר פרנץ יוזף, והכי חשוב: אופניים.
ביום שלישי בבוקר, אחרי התפילה החגיגית, שמענו את שניידר שורק
לסוס שלו. הוא רתם אותו לעגלה. הניח שמיכה מקופלת יפה, על
המושב ואמר לסוס:"דיו!"
כשראיתי מהחלון את כל ההכנות, הבנתי שעכשיו, כשיש לי אופניים,
זו ההזדמנות לעקוב אחרי הרשע, הזה, שהשאיר בגולה את המשפחה
שלו.
העגלה עשתה דרכה מהשכונה למעלה, אל רחוב פתח-תקווה ומשם דרומה.
ואני במרחק בטוח, מאחור. בשכונת בן-ציון עצרה העגלה ליד
בית-העלמין. שניידר ירד, קשר את המושכות אל עמוד השער ונכנס.
היססתי האם להיכנס אחריו. לך תדע מה יכול להתרחש בבית-קברות.
אבל, הסקרנות גברה. התגנבתי פנימה והסתתרתי בין המצבות. שניידר
עמד מול מצבה, מדליק בידיים רועדות נר-נשמה, ומסתיר אותו בכפות
הידיים העצומות שלו, מפני הרוח. כשהלהבה התייצבה, הוציא מכיסו
ספר תהילים קטן והחל להתפלל. בסוף הוא התכופף ושם אבן על
המצבה. אחר כך הוא הסתיר את הפנים שלו באותן ידיים ובכה. וכבר
סיפרנו קודם איך הוא בוכה. כך שהיונים בבית הקברות נבהלו
והתעופפו.
ואחר כך הוא הלך לעגלה ויצא לדרך. ואני, שלא ידעתי מה כל זה,
הלכתי אל המצבה וקראתי את המשפט הבא: "לזכר קורבנות השואה
בטרבלינקה". |