בס"ד

אחרי הצעקות והמריבות של שבת כבר לא אכפת לה שכולם ידעו איזו
נפש מלוכלכת יש לה, סיבה מספיק טובה לא לקום לבגרות במתמטיקה,
ולהבריז מהאולפנה למיטה ביום ראשון. אבל אחרי הכל, הציפורים
המצייצות והמורה החקרנית יותר מפחידים מהיושר העצמי שלה שמאמין
בשעות שינה, ולכן החליטה בכל זאת לא לאחר ביותר מכמה שעות
לשיעור של המחנכת ולהוריד את השמיכה. ובכלל להתעודד מהעובדה
שגם כשהחיים ריקניים וחסרי מטרה, מה שלא נשיג מללמוד לא נשיג
גם מלא ללמוד.
מי שברא את האור והחושך, הטוב והרע ידע למה דווקא יום ראשון,
אחרי שבת בא. בדיוק אחרי בילוי במחשבות על האור המתוק של חיוך
עדין, של כל מי שיכול להיות השראה לשבת חופשית במצבים קיצוניים
של התאבדות רגשית, אם הוא במקרה זכר. בדיוק כשהספיקה להוריד את
התיק, לחבק את המשפחה וכמובן לריב עם ההורים, כהכנה לשבועיים
רחוקים ונפלאים כאילו שרק זה הייה חסר, בדיוק אז הייתה חייבת
לחזור אל הבועה הכפרית בצפון הארץ. לא פעם חשבה למי בדיוק היא
חייבת , לעצמה? למשפחה? כן, בטח, הרי זה רק כדי לברוח ולתפוס
קצת מרחק, לאלוקים? ליקום? לעתיד? בדיוק אז מצאה את עצמה
בטרמפיאדה השקטה הישובית עם תיק ענק על הגב, חלמנית ורטוטת
עיניים בדרך לשיעור תנ"ך.
הפעם הראשונה שראתה אותו הייתה בשבוע שעבר, ביום ראשון, מוזר,
באותו המקום, מסתבר שגם הוא נוהג לקחת טרמפים בקביעות.
הבלונד הגולש והחזות ההחלטית גרמו לה להרגיש טוב עם עצמה,
זוכרת. והוא הסתכל בה, הביט, בחן, מסוג הדברים שלא תבין לעולם
הן המחשבות מה לבן אדם שלא פגשת מעודך ולהתבוננות כזו בך?
לא נפגשנו אף פעם, נכון? אזרה אומץ ושאלה, המבט התמהה נעצר
ברגע שהישועה קרבה לה לאיטה, מכונית עתיקת יומין, קטנה, עצרה
להם, ובתוכה אשה חסודה וגבר שליו. שאלה האשה לאן? וחייכה חיוך
רחב ונדיב. מפלאים החיים ודומים, שכזו מכונית יכלה להיות של
הערבי הקרוב מהכפר הסמוך. ככה נסעו להם, היא הביטה בו והרגישה
בטוחה בחברת הנער הדתי וצהוב השיער שישב לידה.
ובכלל היא מהאנשים שמעדיפים קדם לתת לנפש לחיות ואח"כ ונשמרתם
לנפשותיכם. בתנודות עדינות הידקו הנוסעים את חגורותיהם כשלפתע
נשמעה הקלקה כפולה, ובהפנותה את עינייה גילתה מוט גלילי קשה,
המופנה אל חזית גופה מעברה הימני. הבטה חטופה שנית גרמה לה
לראות את פניו החתומות והנוקשות של מי שישב לצידה.
היא רצתה לצעוק אבל כבר הרגשת בחילה וחנק הציפו אותה, היא
הרגישה את הקשיחות מטיילת על גופה הלוך ושוב, ואת נשימותיה
המתחזקות הולכות ונמרצות. ברקע , קלטת של הרב ההוא בשעה
הרגילה, אישה שמחה, נהג אדיש וילד חולמני כאילו עסקו איש איש
בעולמו, מתעלמים מכל מציאות שעוטפת אותם, בבוקר יפה כזה.
היא חשבה שהיא תצעק, שהיא תבחין, הרי היא נערה חזקה. היד שלו
טיילה לה על הגוף וגופו נמחץ אליה, אבל היא חנוקה וכאילו לא
נמצאת בתוך עצמה, בחרה לה נקודה בחלל האויר והשתתקה בזמן שהוא
עושה בה כבשלו ולא מרפה. כשהיא מתרחקת קמעה, הוא כאילו מתעקש
על זכותו לכלוא אותה ולהפר את קדושת חייה של נערה חסודה
ויהודיה, רצתה לצעוק! אבל אז הרגישה לא הגונה בנימוקיה
המצתדקים ועומק יחסיה עם אברהם, יצחק ויעקב דווקא עכשיו. לעיני
חיילים ומחסומים, לעיניי נוף שומרוני, שמיים וארץ המכונית
נעצרה. הנער מביט בה ואח"כ יוצא מהמכונית, מכניס אקדח צעצוע
לתיק גב ענק ותמים של OUT-DOOR,
דלת מכונית נסגרת ונער הממהר ורץ לעברו השני של הכביש לפני
שהיא הספיקה לפרוץ בבכי תמרורים, לבדה, בבוקר יפה.