[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ורדית פברן
/
כפר קטן בפלנדריה

בריסל היא עיר שעוברים דרכה. תחנת ביניים קרה וגשומה. הצבע
הכחול-אפור משתקף במדרכות, בחלונות הבתים ובשורת כפתורי הכסף
של מדיו הכחולים של שוטר המקוף שאליו פנינו אמוץ ואני כדי
שידריך אותנו איך להגיע לכתובת המלון הרשומה בפתק. עצרנו
בבריסל ללינת לילה, נושאים את תיקי הצד שלנו בעקבות בל-בוי
לאורך מסדרון חנוק בריחות המונחים זה על זה בשכבות על הטפטים
הכהים. החדר היה גדול ועגום, ופרחים בשרניים ותאוותניים איימו
לרדת מהקיר ולטרוף אותנו חיים. עמדנו במרכז החדר נדהמים
מאווירת בית הבושת, החייתיות והזיעה הספוגה בכול. חשתי כאילו
קרבתי את אפי לרחרח נקבוביות המצויות על גבי רקמה של גוף ענק
ומפלצתי.
בחדר עמד ארון על גלגלים שאמוץ ניגש אליו והכריז כי זאת
המקלחת. לא ראיתי מעולם מקלחת ניידת כזאת. "נו, לכי להתקלח,"
הוא פקד, "ואני אסיע אותך באותו זמן לאורך המסדרון." מחאותי
היו צוהלות. השתעשענו זמן מה עד שנפלנו בעייפות על המיטה
הגדולה שהיתה מנוסה באהבים יותר מאתנו.
בערב, העיר אותנו רעב. כשהצצתי מבעד לחלון, חסמו את הראות
יריעות פלסטיק שחורות ואטומות של גשם. בקבלת המלון הזמינו
עבורנו מונית. עטופים במעילים וצעיפי צמר היינו בדרך למסעדה
לארוחת ערב. מבעד לאדים שעל הזגוגית, הגשם והחשיכה, רקדו
והתעוותו אורות העיר. פתאום עברו דחופים אורות כחולים ואדומים
מלווים בצפירות חירום. כשעצר נהג המונית, היה זה סמוך לאותם
אורות שהסתובבו עכשיו בדומייה. בפתח המסעדה שהיתה יעדנו, נוצרה
התקהלות שקטה. אלונקה הועברה בזריזות אל מכונית האמבולנס שנסעה
משם, חוזרת להשמיע את יללתה. נהג המונית שלנו ברר עם מישהו
וסימן לנו בתנועת ידו כי מישהו קפץ מראש הבניין. הסתכלתי על
המדרכה, כאילו ציפיתי לראות סימן. שלוליות כהות של מים כיסו את
המרצפות. אבל המקום בו נחת הגוף היה מובחן במעין הסכם בין
הנוכחים, בתוקף ידיעתם את שהתרחש לפני דקות ספורות. היה
במרצפות שארית של כוח שעוד לא התפוגג לגמרי. נחרדתי.
ארוחת הערב עברה בשתיקה כבדה. כשיצאנו, הגשם כבר פסק והאוויר
היה רענן. החלטנו לחזור לחדרנו ברגל. אחוזי ידיים הלכנו
ברחובות הנקיים של בריסל. המים ניקוו לביוב ברעש וכל מכונית
התיזה סילון מים לעברנו. שאלתי את אמוץ: "אתה חושב שזו היתה
אישה?" הוא השיב: "לא יודע. בואי נעזוב את זה כבר." עזבנו.
פתאום נפלו עלינו ערפילים. כמעט לא חשנו כשהחלו לרדת ולאפוף
אותנו מכל עבר. תוך זמן קצר לא יכולנו להבחין בדבר ממרחק של
חצי מטר. נצמדנו אל קיר אחד הבתים. רעדתי מקור ואמוץ חיבק
אותי. ניסינו להקשיב אם מתקרבת מכונית אך מסביבנו שרר שקט
מוחלט. מוזיקה נשמעה מרחוק. התחלנו לגשש את דרכנו לכיוונה.
הצטרפו אליה בהדרגה קולות אנושיים. אוזנינו היו מכוונות היטב
כי אכן התקרבנו אליהם. הבחנו בצחוק גברי ובהקשה צלולה של כוסות
זכוכית. עד מהרה עמדנו בפתחו של בית בירה עממי. נכנסנו אל החדר
המואר בתחושת רווחה. הנוכחים היו רובם ככולם גברים. מבטיהם היו
סקרניים וידידותיים. המוזג הגיש לנו שני קנקני בירה מהחבית
והתיישבנו אל שולחן עץ. ברכנו את עצמנו על מזלנו הטוב והמשכנו
לשוחח כאשר ניגש אלינו איש שישב בשולחן הסמוך כשהוא נושא את
קנקנו בידו. הוא רכן מעט ושאל באנגלית: "אתם מדברים עברית?"
"כן", ענה לו אמוץ. "מישראל?" "כן", ענינו. הוא חייך חיוך רחב,
גרר כסא וצרף את עצמו לשולחננו. בעקבותיו השתרך כלב שחור ושעיר
שנצמד אל רגלו של האיש, החליק לרצפה, פלט המהום ונרדם. האיש
בחן אותנו בעיניים קורנות, מביך אותנו קצת בהתלהבותו הילדותית.
ואז אמר באנגלית מובנת מאוד אך במבטא כבד: "לשפה שלכם יש כוח
בלתי יאומן. מי שיודע להשתמש בכוח של האותיות והמילים - יכול
לחולל פלאים. החכמים שלכם ידעו זאת. וגם כאן בפלנדריה, היו
כאלה שידעו את הסודות."
הוא הוריד את ראשו והתחיל ללחוש בדרמתיות: "אתם חושבים שפה לא
קורים דברים מסתוריים? זו טעות לחשוב כך. כי דווקא כאן שוכנות
תעלומות רבות. מאיפה יצאו מסעי הצלב לדעתכם? מכאן. ולמה? כי
רעיונות נועזים נולדים תמיד בשפלה. זאת משום שבמקום שבו אין
גיוון של צורות נוף שיגרה את הדמיון, יוצרים אנשי השפלה נוף
פנימי ופנטזיות גדולות. הם חולמים ושאיפותיהם מרחיקות מעבר
לאופק, רוחם מטפסת מהמישור להרים, רוצה לרדת באוניות ולצאת
ולחקור יבשות, אך בלי ספק חלומם הגדול ביותר היה מאז ומתמיד
העיר ירושלים: היא הגן המוקף בשבעה שערים, ועלמה יפהפיה יושבת
על שפת הבאר שבטבור העולם, גוחנת וממלאה גביע קדוש ומושיטה
אותו לך כשהוא מלא עד גדותיו במים חיים.
אבירים רבים יצאו לירושלים. רובם לא חזרו. היו שחזרו ולא הביאו
עמם דבר. לעומתם היו קומץ של יחידי סגולה שהביאו מירושלים
אוצרות יקרים. אין הכוונה לזהב, כסף או אבנים יקרות. לא היו
אלה נכסי חומר שהכבידו על מסעם אלא סודות הרוח שנמסרו לידי
הנכונים והאמיצים מבין האבירים. חבורה מצומצמת ביותר חיתה כאן
ממש, על האדמה הלחה הזאת, וממנה התפזרו מאוחר יותר אבירים
שפרשו לאחוזותיהם הכפריות." הוא עשה תנועה רחבה שהקיפה. חשתי
שקרב ובא סיפור ארוך. רגלו של אמוץ נגעה בשלי מספר פעמים במקרה
או כרמז. אך אני אהבתי לשמוע סיפורים ולכן הפניתי את פני אל
האיש בקשב כדי לעודדו להמשיך בדבריו. מכאן והלאה המשיך האיש
ללא הפרעה:
"אחד האבירים חי לו בבית אחוזה גדול במרכזו של כפר קטן
בפלנדריה. בכפר גרו אריסיו שעיבדו את האדמות ושירתו אותו בכל
צרכיו. האביר חי לבדו ולא אירח איש מעולם. רק צעיר מאנשי הכפר
גר בבית האחוזה, פקד על צוות גדול של שכירי יום שעסקו במלאכת
הניקיון והבישול. האביר בילה שעות רבות בקריאה ולימוד או
בטיולים ברכיבה או ברגל.
לילה אחד התעורר ראש המשרתים בחדרו שבקומה הראשונה וראה את
אדונו משוטט בחדר. הוא היה לבוש בבגדים דקים, התבונן ובדק את
החפצים השונים. "רצית משהו אדוני?" שאל ראש המשרתים בבהלה,
אולם האדון לא השיב. ראש המשרתים קם במהירות והתלבש אך תוך כדי
כך הפיל את קערת הרחצה וזו נשברה ברעש גדול לאלפי רסיסים. "מה
זה הרעש הזה?" נשמע קולו הרועם של האדון מן הקומה השנייה. ראש
המשרתים יצא מחדרו ולפליאתו ראה את אדונו עומד בראש המדרגות של
הקומה העליונה בלבוש מלא ופניו מביעים שאלה ופליאה רגזנית.
"שום דבר, אדוני, אני מצטער," ענה וחזר לחדרו. הוא החליט
שבוודאי חלם, אך נעל את הדלת מפנים ליתר בטחון. אך בלילה
שלמחרת חזר המעשה. הוא התעורר ומצא שוב את אדונו מסייר בחדר
ומחטט בחפציו. הפעם החריש ועשה את עצמו ממשיך לישון, אך התבונן
במעשי האדון עד שראה לתדהמתו שאדונו עובר דרך הקיר ונעלם.
ימים אחדים ניסה לעכל את מה שראה והיה תחת הרושם העז, עד שאזר
אומץ לפנות לאדונו ולדבר אתו על כך. הוא פתח והשביע אותו לבל
יכעס עליו. האדון עודד אותו לדבר וראש המשרתים ביקש ללמוד אף
הוא לעבור דרך קירות. צחק האדון במבוכה ואמר: "לשם מה לך? לא,
לא אוכל ללמד אותך, לא כדאי." "בבקשה אדוני, למד גם אותי.
"האדון ראה כי רצונו של ראש המשרתים כן, והבטיח כי יהרהר
וישקול את העניין.
האדון החליט בסופו של דבר להיענות לבקשת ראש המשרתים ללמד
אותו. הוא התפתה להכניס מישהו נוסף בסוד הידע ולהעביר אותו
הלאה, כי באין לו יורש, הצטער זה זמן מה שהתורה שקנה במסעותיו
תרד אתו לקבר. לכן הפך את ראש המשרתים לחניכו. הוא לימד אותו
את המילים שיש לשנן, את התנועות שצריך לחזור עליהן, בניית
הריכוז, הדיווח המלא על חלומות הלילה - כל אלה דרשו זמן ודבקות
במשימה. ראש המשרתים למד את הדברים הזרים הללו בשמחה והשתאות.
לאחר כמה חודשים כבר יכול היה להשתמש בטכניקות שלמד. האדון
וראש המשרתים החלו לקבוע פגישות ליליות לשיטוט בגן בעזרת גוף
החלום שלהם בלבד."
המספר השתהה רגע כדי לשתות מקנקן הבירה שבידו. הכלב
שלמרגלותינו הציץ למעלה, השמיע אנחה מתפמפמת והמשיך לישון.
"לאופה הכפר היתה בת, אישה צעירה ויפה, שאביה שמר עליה בקנאות,
דבר שהיקשה מאוד על מחזריה. גם ראש המשרתים היה סקרן לגביה,
וחיפש כל הזדמנות לראותה. במאפייה לא הצליח לשהות במחיצתה
ביחידות. זמן רב היה מתוסכל. אך לילה אחד, כשיצא לטיולו מחוץ
לגופו הגשמי, נמשך אל ביתה של הצעירה. הוא מצא את חדרה וניגש
אל מיטתה. הוא הביט בה בשנתה והיא המשיכה לישון בשלווה. היא
היתה כל כך יפה בעיניו והוא נאנח מעומק לבו. פתאום, קפצה
מהמיטה דמות החלום שלה. הוא הושיט לה יד והם יצאו שניהם מבעד
לקירות כדי לטייל יחד בחוץ.
למחרת, נכנס ראש המשרתים למאפייה וברך את הצעירה לשלום. היא
הסמיקה מייד והשפילה את עיניה. ראש המשרתים שמח כי קיווה
שהמבוכה נובעת מפני שגם היא זוכרת את מפגשם הלילי. מעודד,
המשיך להיפגש עמה במשך כמה לילות רצופים. אך מכיוון שלא יתכן
שבכפר קטן לא יהיו כאלה שעינם תהיה צופייה ובוחנת במשך כל שעות
היום, ומאידך, יש גם כאלה המצטיינים בראיית לילה ומכירים היטב
כל פינה נסתרת, ולכן התחילו להתפזר שמועות על הצעירה שנפגשת
ומתייחדת עם גבר כלשהו תוך סיכון שמה הטוב, ואף שידועה זהותו,
מי אנחנו ומה לנו שנגלה זאת לאב הקפדן. אך מישהו בכל זאת טרח
לספר לו.
האב שמר את המידע בלבו והחליט שיציב מארב בשעות הלילה. לאור
הירח ראה להפתעתו כי אכן צדקו שכניו. בתו שילבה זרועות עם גבר,
ראש המשרתים של אדון האחוזה, ופסעה אתו ברחוב. הוא יצא בכעס
אחריהם. הם פנו לסמטה צרה, וכאשר הגיע לשם האב, נעלמו כאילו
התפוגגו באוויר.
האופה לא חזר לישון באותו לילה. את כל חמתו הוציא על הבצק. הוא
לש ולש, ורקם בדמיונו את כל מה שיעשה לגבר החצוף כשרק יצליח
להניח את ידיו על צווארו.
בבוקר, עלה האופה לחדרה של בתו. הוא העיר אותה בטלטלה אכזרית
בכתפה והתחיל להאשים אותה על התנהגותה בליל אמש. הבת המבוהלת
כיסתה את פניה בזרועותיה והחלה לצעוק ולבכות. אמה ומשרתת הבית
נזעקו לראות על מה המריבה, והאב חזר ואמר להן שהוא אוסר על בתו
לצאת מחדרה. לאחר מכן מיהר בדרך המובילה אל בית האחוזה שעמד
מחוץ לכפר.
בחצי הדרך, פגש את האדון שרכב על סוס. האב הרותח הוריד את
כובעו ונפנף לאדון לעצור, הוא החזיק את הכובע על חזהו ואמר:
"טענה יש לי על ראש המשרתים שלך, אדוני האציל."
"מה קרה?" שאל האדון.
"המנוול פיתה את בתי! אני רוצה לתבוע אותו למשפט."
הבטיח האדון כי יברר את העניין וכי צדק יעשה.
לאחר שיחה נוקבת עם ראש משרתיו, קיבל האדון את גרסתו של המשרת
שבמישור הפיזי, לא אירע בינו לבין בת האופה דבר. איך יספרו זאת
לאב חמום המוח?
"ראשית כול, עליך להתחתן אתה. אין זה משנה כך או אחרת. אולי זה
ירגיע את הרוחות, ושאלות מיותרות על היציאה מהגוף לא תעלינה
בכלל על הפרק."
אך היה זה מאוחר מדי. בת האופה שהיתה נעולה בחדרה שהחלונות היו
בו צרים כחרכים, בכתה כל היום, וכשהגיע הלילה והיא נרדמה סוף
סוף, קפצה מגופה בשל מצוקתה רגשית והתחילה להסתובב בבית. אביה
שישב ליד תנור המטבח ונמנם על כורסתו, התעורר לפתע מקול נחרתו
ונחרד לראות את בתו מסתובבת חופשי כאשר הוא עצמו היה זה שסגר
אותה על מנעול ובריח.
"חזרי לחדרך מהר!" צעק עליה, ומיהר אחריה לראות איך פתחה את
הדלת. הוא ראה אותה נעלמת לתוך הקיר ונדהם לגלות שהבריח היה
מוברח בדיוק כפי שעזב אותו בבוקר. כשפתח את הדלת, ראה את בתו
ישנה במיטתה. טוב שלבו היה חזק ועמד בעומס ההפתעה המוזרה."
המספר שלנו השתהה מעט כחולם בהקיץ.
"כפר קטן, כפי שאמרתי. בת האופה אכן נישאה לראש המשרתים. והם
היו מאושרים מאוד ביחד. עברו מספר שנים והאדון נפטר. אחיינו
ירש את האחוזה, אך העדיף לנהל אותה מרחוק. ראש המשרתים ומשפחתו
עזבו את האחוזה והוא הצטרף לחותנו במאפייה. בליל חורף אחד,
כשישבו כולם ליד התנור, ביקשו ממנו החותן ואשתו ללמוד את סוד
היציאה מהגוף. בידור אחר לא היה באותם זמנים, וכך, תוך זמן
קצר, התפשטה התורה מבית לבית בכפר, כשרק התרגולים בחלומות
הלילה מפיגים את שעמום התושבים.
כשכפר שלם מקדיש את עצמו ברצינות לעניין, קרה שיכולתם השתכללה
עד כדי כך שהחלו לטייל למקומות רחוקים יותר ויותר. לעתים קבעו
להיפגש באתר מסוים. במיוחד אהבו את אחד מאיי הדרום, את החול
הלבן, את חום השמש ועצי הדקלים.
בחורף גשום ולח במיוחד, כשקור השפלה חדר מבעד לכל העטיפות,
הכאיב למח העצמות של הגוף הפיזי כך שכל האברים רעדו בלילות ולא
היתה להם כל נחמה, החליטו אנשי הכפר לצאת למסע. באותו אביב הם
ירדו בספינה מנמל אנטוורפן, כשלושים בני אדם, גברים נשים
וילדים.
איך כיוונו את עצמם לאי החלומות שלהם שנמצא מול חופי אפריקה
המזרחית? אוכל רק לומר שהיה להם את מצפן הלב. גוף החלום שלהם
עשה את הדרך הלוך ושוב, מנווט באמצעות הרוח את מפרשי הבד.
אתם בוודאי שואלים את עצמכם אם זה בכלל אפשרי. בעצם, אולי זה
רק סיפור. אמרתי לכם שאזור השפלה הלח משמש תמיד כמצע עשיר
ונפלא לצמיחתן של פנטזיות."
הוא הרים את כוסו בחיוך וגמר את הבירה שלו בלגימה אחת. "אין
כמו הבירה של בריסל," הוסיף, "בשבילה, שווה להגיע לכאן גם מקצה
העולם." אמוץ ואני הסתכלנו זה בזו. היינו עייפים ורצינו כבר
ללכת לישון. אמוץ הוציא מכיסו שטר, אך האיש החווה בידו שהשתייה
שלנו היתה על חשבונו. קמנו תוך כדי שאנו מודים לו, ונפרדנו
ממנו. הכלב שחש בהתעוררות, קם גם הוא וניער את פרוותו
המדובללת. חייכנו כולנו ומכרנו החדש הסתכל בנו בעיניו הזוהרות.
מאוחר יותר התחרטתי על כך שלא הושטתי יד כדי ללחוץ את ידו.
ממלמלים ברכות, לבשנו את מעילינו ועשינו את דרכנו אל היציאה.
יצאנו אל הקור שבחוץ, למזלנו התייבש מעט. רק המרזבים צלצלו
כמודיעים שזו רק הפוגה זמנית מהגשם. לא הספקנו ללכת חמישים
מטר, כשנזכרתי שצעיף הצמר נשכח מאחור.
"בוא נחזור, זה הצעיף שאימא שלי סרגה לי. אני אמות אם הוא
יאבד." לא התרחקנו עד כדי כך. חזרנו על עקבותינו. אלא שלא היה
זכר לבית הבירה. בניין חשוך ונטוש, שחלונותיו חסומים בקרשי עץ
ממוסמרים עמד במקום שעד לפני חמש דקות היה מואר, חמים ומלא
בבני אדם. היינו מרותקים ולא יכולנו להוציא הגה. לאט לאט התקרב
אמוץ למבנה ונבלע בצללים. אחרי רגע חזר ובידו הושיט לי את צעיף
הצמר. "זה היה תלוי על הקורה." מלמל.    
   
(מוקדש לרובי)







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אל תסתכל בקנקן
אלא במוכר
הקנקנים!


חנוך לוין


תרומה לבמה




בבמה מאז 27/7/06 21:45
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ורדית פברן

© 1998-2022 זכויות שמורות לבמה חדשה