השעה שבין שבע לשמונה בבוקר היא הקצרה ביותר מכל שעות היום.
אני קמה בדיוק בשבע עם התו המקוטע של מהדורת החדשות. עד סוף
החדשות אני כבר רחוצה, לבושה בתלבושת האחידה והצמות שלי
קלועות. אני מכינה את הילקוט, עושה לעצמי סנדוויץ', מוסיפה
תפוח בשקית ניילון, ויוצאת ב"עשרים ל" מהבית. בגינה של הבית
השכן אני קוטפת ענף ירוק משיח או פרח מעץ הפיטנה - תלוי מה
מושך את העין באותו בוקר. בדרך לבית ספר אני נכנסת לחדר
המדרגות של בניין הקומונה של הנוער העובד ותוקעת את הענף או
הפרח בתיבת הדואר עבור דובי הקומונר שישן עדיין בקומה הרביעית.
אני ממשיכה את דרכי לבית הספר בהליכה מהירה ובדיוק בצלצול של
שמונה אני נכנסת לכיתה י"א, במגמה ספרותית שבה אני לומדת.
השעות שאני שוהה (לא מבלה) בבית הספר הן הכי ארוכות ביממה
ונמתחות כמו מסטיק חסר טעם.
כשאני יושבת בכיתה, אני חולמת על שעות הערב. כל ערב אנחנו
נפגשים בסניף. הבנות והבנים ודובי הקומונר שהוא המדריך שלנו
בנוער העובד. כבר מדברים אצלנו על הנח"ל, הגרעין ומחנה העבודה
בקיבוץ שיערך בחופש שלפני י"ב. הבנים מדברים על הגיוס: הם ילכו
לקרבי, עדיף לצנחנים, ואחר כך ילכו לקיבוץ. כל מיני מילים
חוזרות על עצמן בלהט, ואני בוהה בדובי הקומונר וחושבת שהוא
פשוט מושלם. הצוואר שלו עולה מהחולצה הכחולה של ופוגש מאחור
בקו הסיום של תסרוקת תלתלים שחורים ומבריקים שיוצרים עיגול
סביב פניו הבהירות. השיער שלו נראה רטוב תמיד, כאילו זה עתה
יצא מהמקלחת. העיניים השחורות שלו, שקועות ומלוכסנות קצת. האף
שלו ישר ומחודד והשפתיים שלו מלאות וקצת אדומות. הוא תמיד
מגולח, רענן. בחור צעיר ורענן.
אני יכולה לדבר עליו בלי סוף. הסנדלים בלויים וההליכה שלו קצת
שלוכית. הוא לובש ג'ינס משופשפים נצחיים אבל נקיים. הכל בא
מהמכבסה של הקיבוץ שלו. הוא בשנת שירות.
אולי יש עוד בנות שמאוהבות בו. כמובן שהוא לא יכול לנחש מי זו
ששמה לו ענף או פרח בכל בוקר בתיבת הדואר. אבל לעתים כשכולנו
מבקרים בקומונה, אני רואה שהוא שם את השי היומי שלי בבקבוק
שתייה מלא במים ואני שמחה. זה הסוד שלי.
שרי היא החברה הכי טובה שלי, והיחידה שלה אני מספרת הכל. אני
שורצת אצלה בבית כל יום אחר הצהרים. אנחנו כאילו מכינות
שיעורים ולומדות למבחנים ביחד. למעשה אנחנו פשוט מדברות על כל
מיני דברים וגם צוחקות ומשתוללות. שרי יודעת שבבית שלי תמיד
רבים. אמא שלי והבעל שלה צורחים אחד על השני, שניהם צורחים על
אח שלי שצועק עליהם בחזרה, ואם אני נמצאת שם - גם אני חלק מכל
הבלאגן. לעומת המשפחה שלי, הבית של שרי הוא אי של שפיות. אחותה
הגדולה, תמר, כבר חיילת, ומשרתת בדרום ומגיעה בסוף שבוע.
ההורים שלה הם זוג נהדר. הם אף פעם לא רבים. אמא שלה צעירה
ומבינה אותנו. היא לא מנדנדת או מפריעה לפרטיות שלנו. אנחנו
מסתגרות בחדר של שרי. כשהדלת סגורה, אף אחד לא חושב להיכנס ככה
סתם. רק אם יש משהו חשוב, אחד ההורים יכול לדפוק בדלת ולהגיד:
"שרי, טלפון בשבילך", או משהו דומה. הם לא מתערבים לה
בעניינים, אבל היא מספרת להם מעצמה די הרבה. אם יש משהו שעליו
אני ממש מקנאה בשרי הוא ההורים שלה. הלוואי שהיו לי הורים
כאלה. אז דבר ראשון, ההורים שלי בכלל גרושים. בנוסף לכך, אני
לא יכולה לשתף את אמא שלי בכלום. היא מתנגדת לכל דבר שאני
עושה, בטח שאסור לספר לה על אהבות. בגלל שהיא מורה, היא חושבת
שאני עוד בגיל שרק לימודים צריכים לעניין אותי. היא די מתעצבנת
אם אני חוזרת מאוחר מהתנועה, ובכלל לא סומכת עלי בכלום.
לילה אחד אני חוזרת מאוד מאוחר אחרי שהיינו בסניף והתווכחנו על
משהו ולא שמנו לב לשעה. אמא שלי כל כך מתעצבנת, שהיא נותנת לי
עונש לא לצאת למחרת עם כל הכתה ליום טיול. היא פשוט לא נותנת
לי כסף, ואני נאלצת להישאר בבית. כשהיא חוזרת בצהרים מהעבודה,
אנחנו ממשיכות לריב ולהרגיז אחת את השנייה. כשנמאס לי, אני
הולכת לבית של שרי על אף שאני יודעת שהיא לא שם. הם גרים בקומה
ראשונה, וקרה כבר כמה פעמים שנכנסתי לחדר שלה דרך החלון. אז גם
עכשיו אני יושבת אצלה בחדר כמה זמן ופתאום אני שומעת גניחות.
אני יוצאת למסדרון והולכת לסלון, ושם אני רואה את אמא של שרי
על הספה עם גבר שהוא לא בעלה. הם נבהלים מאוד כי הם לא ציפו
שיהיה בכלל מישהו בבית. אבא של שרי בחוץ לארץ ושרי הרי בטיול.
גם אני די נבהלת ובורחת החוצה.
אין לי לאן ללכת כל כך. אני מסתובבת ברחובות קצת מבולבלת ממה
שראיתי ומנסה להבין איך זה קורה. אני רוצה לבכות ומרגישה כאילו
נפלה לי לבנה על הראש. איך זה יכול להיות? אני לא יודעת מה
יהיה. לספר לשרי או לא לספר. מחנק נורא בגרון.
אני הולכת לקומונה. דובי פותח לי את הדלת. הוא רואה שמשהו לא
בסדר וכשהוא שואל אותי מה קורה רק אז אני מתחילה לבכות ולא
מצליחה לספר לו למה. אני גם לא מתכוונת לספר לו את האמת, אסור
לי לדבר על זה. אני אומרת רק שרבתי עם אמא שלי. הוא מושיב אותי
על כורסה ומביא לי כוס מיץ אשכוליות וכמה עוגיות על צלחת.
כשאני נרגעת הוא אומר שהוא ישמיע לי מוסיקה שבוודאי אוהב כי
הוא יודע שאני אוהבת לשיר. יש לדובי אוסף ענק של מוסיקת ג'אז.
הוא משמיע לי את אלה פיצג'רלד. באותם רגעים אני רוצה לקפוץ
מהכורסה, להתקרב אליו ולתת לו נשיקה. הוא יושב מולי ואני
מתביישת. הוא מציע שאם אני רוצה, אני יכולה לבוא לשמוע אצלו
מוזיקה מדי פעם והוא יכיר לי את הזמרות הכי ידועות. אני תופסת
אומץ ושואלת אותו, סתם כך באופן כללי, אם הוא היה יכול להיות
חבר של מישהי מהחניכות בקבוצה. התשובה שלו מפתיעה אותי קצת.
הוא אומר שהוא יודע שאני זאת שמשאירה לו פרחים. אני נבוכה
נורא. ואז הוא ממשיך להגיד בקול שקט שהוא נמצא כאן בתפקיד
המדריך שלי ושהוא מבוגר ממני בחמש שנים ולכן הוא לא יכול להיות
חבר שלי. הוא אומר שזה לא מוסרי מבחינתו ולכן הוא לא חושב על
האפשרות הזאת, ושזה לא קשור אלי בכלל. עדיף שאמצא לי חבר
מהקבוצה. והוא יודע שזה בטוח יקרה. יורדות לי דמעות כשאני
שומעת את מה שהוא אומר, אבל אני מרגישה גם הקלה שהדברים נאמרו.
אין לי ברירה. הדמעות עדיין יורדות אך באותו זמן אני גם מקבלת
את מה שהוא אומר.
במשך הזמן הוא מקיים את ההבטחה שלו, משמיע לי את כל הזמרות
ומלמד אותי להקשיב למוסיקת ג'אז.
למחרת בבוקר, מחכה לי אמא של שרי ליד היציאה מהבית שלי. היא
מבקשת ללוות אותי לבית הספר כדי לדבר אתי. אני מסכימה. אמא של
שרי מבקשת שלא אספר שום דבר ממה שראיתי יום קודם לשרי. היא
אומרת שאני כבר מספיק בוגרת ולכן היא יכולה לגלות לי שלמעשה
היא ובעלה לא מאושרים ביחד כבר כמה זמן, אבל הם החליטו לא
להיפרד עד ששרי תעזוב את הבית ותלך לצבא. היא אמרה שהגבר הזה
שראיתי בסלון שלהם הוא החבר שלה, ושהם אוהבים.
הלוואי שיכולתי להגיד לה שהסוד שלה יותר מדי כבד עלי. הלוואי
שיכולתי להגיד לה שאני לא יכולה להמשיך את החברות הטובה שלי עם
שרי ולשמור סוד כזה לעצמי. איך אפשר להמשיך כרגיל כשאני יודעת
שעל הראש של החברה שלי מרחף האיום שההורים שלה עומדים להיפרד
תוך זמן קצר, והיא לא חושדת בכלום אלא חושבת שהכל עדיין נפלא.
אני מבטיחה לאמא של שרי שאשמור את הסוד שלה לעצמי.
מה שקורה הוא, שאני מתרחקת משרי יותר ויותר, וכך מאבדת את
החברה הכי טובה שלי.
במשך זמן מה אני ממשיכה לקטוף לדובי פרח או ענף ירוק בכל בוקר,
עד שאני מתחילה לשכוח. מישהו אחר תופס את תשומת לבי - עודד
מהקבוצה. במחנה העבודה בקיבוץ הוא הופך להיות החבר שלי. כל
הזמן הפנוי שלי בי"ב מוקדש לעודד. למי יש פנאי גם לחברות?
את דובי אני פוגשת קיץ אחד אחרי כמה שנים, בפסטיבל הג'אז
באילת. אני לומדת שירה בבית ספר לג'אז. ערב אחד אני עולה לשיר
שני שירים. אחד מהם הוא במקור של אלה פיצג'רלד. מוחאים לי
כפיים. כשאני יורדת מהבמה ניגש אלי זוג אחד מחייך: דובי ואשתו
שאותה הוא מכיר לי. הוא מושיט לי פרח אחד ואומר לי: "היית
גדולה".