על שמש המפזזת אור מקרניה
אינני תמה,
על האור שבזריחתה -
גם לא אתמה,
במעופה - איננה מפליאה;
בטוח אני בנצחיותה.
נפשי, שפעם מפזזת ופעם מודאגת -
בגינה אנוכי תמה מפרק לפרק.
האם ממעופה היא מתמלאת
או שמא, ביום בהיר אחד תקפא ואוותר ריק
ובמעוף חיי אזרק לאחור
ואדע: למעשה נגמר הכל.
שמש יכולה להרשות לעצמה
להחוויר קמעה,
ליתן לעננים להתעלל בתבל
אך מה עם נפשי - כמה יכולה להסתגל
לשינויים לעיתים מהוויה לעווית
ולהותיר בלבי זיקות-חיים?
29/05/06 ©
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.