אז אני מתחילה לדבר אנגלית
ומרגישה נורא יוקרתית.
You're from the UK?
No! Be'emet?
למרות שהיא השפה הכי מדוברת בעולם,
כמו זונה עם בגדי מעצבים,
היא מתגלגלת מלשוני ומתכרבלת עם האופי המופקר והמפונק שלה
על שפתיי.

הנה, למשל,
אני מכירה פרוצה אנגלית אחת
וכשהיא מחייכת את החיוך הבריטי שלה, אז אתה שוכח לגמרי
שהיא כזו
זה מה שעושה אותה לכל כך טובה
ואת החיוך שלה, בדיעבד, לחיוך הכי ממזרי בעולם.

אז אני מתחילה לדבר אנגלית
וחושבת על זה שכל האנשים מסביבי
מנסים בשקט לפענח איזה מבטא יש לי
בשביל לדעת בדיוק איזה חוויות בריטיות
או אוסטרליות או אמריקאיות
לבקש ממני
ובאיזה איות
להתלהב ממני.

חוץ מזה, זה גורם להם להרגיש טוב,
כאילו הם לא ישראלים טיפוסיים,
הם ראו עולם והטחינה שלהם לא מטפטפת על יד הפלאפל השכונתי
שנינו מקבלים את אותו הסיפוק של הריחוק,
אז אין לי בעיה עם ההמוניות הזו,
ככה זה האנגלים, You know, כאלה מתחשבים.