יש משהו מוזר בעיניי בסוג העבודה שקרוי "דיוקן עצמי". מבחינתי, זהו ביטוי מביך
משהו לנרקסיסיטיות של היוצר/ת. זהו דימוי ולאו דווקא דיוק, והרי יש ציפיה
מסוימת לדיוק מצד הדיוקן העצמי. ולמרות זאת, הדימוי העצמי שמבקש לחשוף משהו
שהיוצר/ת מעוניינ/ת לחשוף, חושף גם דברים שאולי היוצר/ת לא מעוניינ/ת לחשוף.
ה"אשליה" האמנותית טומנת בחובה אמת, שרק על דרך האשליה ניתנת להיחשף. עצם
ההזרה של המוכר מאפשרת זאת. לאור זאת, חוויית הצפייה בדיוקן עצמי של אדם המוכר
לנו הופכת משמעותית יותר בעיניי. אותו אדם מראה לנו את עצמו כפי שהיה רוצה
שנראה אותו או כפי שהוא תופש את עצמו באותו הזמן; אך הוא אינו השליט של ה"מטען
העודף" שיש ליצירה, ושאנו חופשיים לטפל בו כרצוננו (בהקשר זה של רצון המתבונן
יש מבחינתי חשיבות מסוימת לתשובה על השאלה - האם המצולמ/ת מביט/ה חזרה אלינו
או לא?). הוא לא יכול לקחת חזרה את מה שכבר נחשף, אלא אולי רק לטפל בזה מחדש
מתוך מה שכבר נעשה. וכבר עולה בי שאלה חדשה: מה בדבר דיוקן שלנו שמישהו אחר
יצר?
עוצמת החוויה של החזרה לדיוקן עצמי לאחר שעברה תקופת זמן משמעותית היא חוויה
שלא תסולא בפז. זו חפירה ארכיאולוגית בעיי חורבות עצמיים, המלווה בעיניים
קרועות לרווחה המבקשות לבלוע את כל הדימויים הללו ולהכיל אותם כזיכרון עבר
וכבניית זכרון חדש מחוויית זכרון העבר; חוויית התחקות אחר זכרון מנטאלי
שהדיוקן אמור לסמל ושנמצא כביכול בתוככינו; חיפוש אחר תשובות לשאלות רבות, כמו
"מי זו שמביטה אליי מהתמונה?", "האם ייתכן שאלו מומנטים מהעבר שחבויים ומהולים
במומנט העכשווי?"

- הערה חשובה לאור התגובות עד עתה: זהו snap shot. לתחושתי, יש כאן איזו נטייה
לסלוד מסנטפ שוטס אבל זהו צילום לגיטימי לכל דבר, עם המאפיינים האסתטיים שלו.
ובאופן כללי, הערות טכניות לשם הערות טכניות ("דיון טכנוקרטי") הן חשובות
כשלעצמן, אך בהקשר המתאים. בהקשר של היצירה הזו לא מקודמות בברכה, בהיותן
עניין שולי עד לא רלוונטי.