כשהברזיה מולי, תמיד יש בי הצורך, טרם אני מרווה את גרוני
החרוך, לגאול את המתכת הקרה או החמה (תלוי בעונה) בשצף מים
רענן, בתקווה שיכניס בה כמה שיותר פיסות חיות, וכמה שפחות
טיפות חלודה.
המתכת אמנם הינה מתכת, אך תמיד בתוך תוכי, סבורני כי קצת מים
זכים יחדירו בה את הלב שתמיד חלמה עליו... קמצוץ מים והוא יפרח
לו.
פעם אחת איזו זקנה צעקה עלי שאני מבזבז מים.
חייכתי. אגרתי קצת מים בפי וירקתי מלוא החופן על רגלה המשתאה.
"איזה חוסר התחשבות!" היא צעקה שנית.
שמחתי שהיא הבינה.