האדם ושברו מתהלכים בצהרי היום
צילם הולך ומתארך על מדרכות ובניינים מרובעים
האדם מחזיק את שברו ברצועת הלא הכרחי
(אך הנתון ובלתי ניתן לויכוח)
האדם ושברו מאבדים את פשרם
כשהם מטיילים בסמטאות מוצלות וקרירות,
כלחיי נשים קוקטיות לבנות.
בין הפסים המקוטעים אדום-לבן, אדום-כחול
שברו מחפש את השוליים האפורים
הבטוחים למגע.
האדם חובק את שברו חזק והוא מתפוגג בין פלטי האגזוזים
ומופיע שוב קשור, מטופף על המדרכה
מהווה את צילו ומשתקף בגודל אימתני
על מגדלי זכוכית מסנוורת.
האדם ושברו מתייחדים ונפרדים
בשעות היום השונות.
בשעה מסוימת, בה זווית כדור הארץ נעמדת באופן ישיר מול השמש
הם נפרדים לחלוטין ומופיעים כישות נפרדת
וכשהירח מופיע, שברו נועץ את שנינותו בקרבו
והכל הולך וקטן עד שהופך לנקודה בלתי משמעותית
אותה כלב מרחרח בטיולו היומי ומשתין עליה.