מנסה לדלג, להמשיך, להכחיש... אבל זה לא עוזר. רק תלונות כל
הזמן, כלום לא מספיק טוב בשבילם.
מנקה את משקפי השמש, מקרצפת אותן ושמה על עיניי. חושבת שהן
יכהו את הדמעות, שאולי יעלימו אותן, אבל כלום לא קורה. הדמעות
רק מתגברות, הבכי רק גובר ואני רק רוצה להיקבר.
להיקבר במקום אחר, במקום רחוק, במקום שקט, במקום מעריך, במקום
אוהב... אבל אין כזה מקום! רק בדמיון!
אז מדמיינת... שאני שם, שוכבת, מתה, נקברת, מוערכת, נאהבת. ואז
מתעוררת. זה הכל חלום! זה הכל בדמיון! אין כזה מקום. תחזרי
למציאות!
ואוי, המציאות, כמה נוראה יכולה היא להיות? כמה מתנקמת? כמה
מהנהנת כששואלים אותה אם היא אחות של הגהנום? וכמה היא גורמת
לבכות? לאהוב? לשנוא?
מנסה להתנכר לה, אבל זה לא עוזר.
מנסה להתעלם ממנה, אבל זה לא עוזר.
מנסה, כל כך מנסה.
ורוצה, כל כך רוצה.
ואז שוב חובשת את המסכה של הילדה השמחה, וחוזרת למה שהיה
בהתחלה. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.