ביום שהבינה ששום אביר לבן לא יגיע, היא איבדה את האמונה בכוחו
של הרגש. ליבה נאטם והפך לגוש קר, עמום וסגור.
שנים היא חיכתה לרגע בו יופיע.
שנים תכננה איך הוא יראה, מה הוא יגיד, איך הם יפגשו, מה היא
תגיד, איך הוא יקסים אותה, איך היא תכבוש אותו ועוד אלפי
תכנונים ...
היא ידעה בדיוק מה היא רוצה. וחשבה שעדיף כלום מכמעט.
"כשיגיע יגיע" הייתה אומרת לעצמה כל הזמן. כל החברות שלה כבר
מצאו להן מישהו כזה להעביר איתו את הזמן, אבל היא, היא חיכתה
לאחד שלה. את הזמן העבירה בהמון עיסוקים אחרים.
מדי פעם הייתה מרגישה את צביטת הלבד הזו בלב... אבל להתפשר היא
ממש לא התכוונה. וזה לא שהיא לא קיבלה הצעות מפעם לפעם, אך היא
לא יכלה להשלים עם זה שאף אחד מהם לא מילא לגמרי את קריטריוני
האביר.
הזמן עבר, אבל זה לא הפריע לה. היא ידעה מה היא רוצה. והיא
ידעה שזה יגיע. אז מה אם בדרך היא פספסה אנשים אחרים, אז מה אם
היא הייתה כבר כמה שנים לבד, אז מה אם כולם אמרו לה לנסות
דברים אחרים, אז מה אם היא כבר הספיקה לשכוח איך זה מרגיש, אז
מה אם היא השתוקקה כבר כ"כ שיגיע עד שלפעמים לא הייתה נרדמת
בלילה... שום דבר לא שינה את תוכניתה.
האביר הלבן יגיע בזה היא הייתה בטוחה.

עם הזמן היא התחילה לנבול. כבר לא היה אותו הקסם שאפף אותה
תמיד, הניצוץ בעיניים הלך ונחלש, חיוכה הפך לפס צר ואישיותה
מלאת החיים הלכה וכבתה.
החברים התחילו לדאוג. אבל היא, היא ידעה מה היא רוצה.
היא חיכתה לאביר שלה.


אבל אז הגיע היום , היום הארור ההוא.
היום בו הבינה לפתע כי האביר שלה נמצא ממש לידה. ממש ממש קרוב.
וממש מחוץ להישג ידה.
וביום ההוא שהבינה שחיכתה כל השנים האלו לשווא,
ביום בו נוכחה לגלות כי שום אביר לא מגיע וגם לא יגיע,
ביום ההוא היא איבדה כל תחושה,
ביום ההוא היא הבינה מהי האהבה.