היו אלו דקות של לילה מאוחרות (או בוקר מוקדמות לאופטימים
שמביניכם) כאשר נמרוד הבין שהוא נוצח. במשך שמונה השעות
האחרונות הוא ניהל קרב דמים באינספור חזיתות נגד חוקי הפיסיקה,
הכרית שלו, החדר שלו וכל מה שבו, אלוהים בורא עולם, והוא
עצמו.
אך היה ברור לו שכל אלו נתגמדו לעומת הנשק הביולוגי שהופעל
נגדו בשתי דרכים - האחת היתה לבו והשניה היתה שולה.
שולה היתה ילדה שלא היה קל לתאר... נמרוד הרי ידע, שכן הוא
ניסה אינספור פעמים, ולא הצליח. היתה הזו הפעם היחידה שהוא אהב
להיכשל.
הוא אהב להיכשל בלנסות להגדיר את העיניים שלה, שבהן אהב לשחות
ולהתנתק מן העולם, את השיער השופע שלה, הלחיים שלה שנראו לו
חמודות יותר מתינוק בן שלושה ימים, את השפתיים החושניות שלה
ששיגעו אותו כליל, את העור הלבן המהמם שלה, ואפילו את... "די
כבר, יא סוטה חרמן, על זה אתה חושב?!" התקיפו אותו שוב ייסורי
המצפון המוכרים כל כך, "לאישה מתייחסים בכבוד!"
נמרוד זחל החוצה ממיטתו, ספק הלך ספק הובל במכניות בידי רגליו
אל עבר חדר האמבטיה. הוא הציץ אל עבר השעון, חמש וחצי בבוקר.
לא רע...
אחרי מקלחת הגונה שכללה כחמש דקות של סבון וכרבע שעה של רביצה
תחת המים תוך חשיבת מחשבות אינספור וחוסר התחשבות טוטאלי
בכינרת הנאבקת על שפיותה, נמרוד יצא, התנגב, הביט במראה כדקה
("כוס אמוק, מה הפלא שהיא לא רוצה?") והלך לחדרו להתלבש.
לאחר שלבש את המכנסיים השחורים מניילון וחולצת בית ספר שחורה,
אשר שיקפו כמעט במדויק את מצב רוחו בכמה חודשים האחרונים, סידר
את התיק וחיכה שהזמן יעבור.
הוא ניסה להעסיק את עצמו ולחשוב מחשבות.
יש אלוהים כמובן שיש שולה היא אלוהים ואין אלוהים נאמין בשולה
שולה שולה שולה שולה שולה ששששווווללללהההה!!!!!!!!!!!!!!
אין טעם... כל ניסיון התנגדות דוכא במרירות... הוא לא היה
מסוגל לחשוב על שום דבר אחר.
"זה מגוחך!!" הוא אמר "מתי הפכתי לחסר אישיות?" אני לא חסר
אישיות אני חסר תקנהחסרשפיותחסביתחסרזיןחסרשולהשולהשולה שולה
ועוד שולה שוב שולה תמיד שולה רק שולה ושולה... קיבינימט!!!
בפעם השניה הבוקר זה הבין נמרוד שהוא נוצח. לא רק שהוא נוצח,
אלא הוא נוצח בקרב ששר ביטחון מנוסה יותר ממנו היה יודע לא
להתחיל פשוט.
"כמו לשלוח את חוג סיירות להתקיף את עזה..." הוא חשב לעצמו,
והוסיף "או אולי את שולה..."

כאשר הגיע לבית הספר היה הכל רגיל "אהלן נמרוד!", "היי נמרוד!"
"מה המצב אחי?" "הכל טוב איתך אח שלי?" "מה קורה נמרוד?" "הכל
טוב גבר?" וכו...
לנמרוד כבר כאבה היד מלתת כיפים ולחיצות לאנשים שהדבר היחיד
שאי פעם אמר להם היה דבר דומה לדבר היחיד שהם אמרו לו בכל
בוקר.
הוא נכנס לכתה עם אותו מבט ספק עצוב ספק זועם שהיה לו כל פעם
שהוא חש מדוכא. "אללה נמרוד!! מאמא צב?" זה גרגור... אם נמרוד
הכיר אדם אחד שהפך לחבר טוב ממש מאז התיכון, זה גרגור. ילד חזק
יותר משלושה פילים ביחד ועם לב רחב בערך כמו אחוריהם של שלושת
הפילים חברינו...
נמרוד הביט מולו. בשולחן מקדימה ישבה שולה ופטפטה כל מיני
דיבורי סרק עם שלוש חברותיה הטובות. היא לא שמה לב כל כך
למבטים שנמרוד נעץ בה, או שלא רצתה לשים לב.
"היי... מה העניינים?" "אה, בסדר, לא?" היא נשמעה מעט מופתעת.
תמיד אמרה שהוא כמעט לעולם לא היה מדבר איתה בשטחי הרשות
המחנכת, והוא לא יכל להכחיש לגמרי... משהו באנשים האלו, הלא
קשורים, שחדרו לעולם הפרטי שהוא יצר עבור שניהם בלבד הפריע
לו... והיא נפגעה מזה...
אחרי הכל הם נהיו ידידים ברמה גבוהה מאוד כשנה לאחר שהצהיר על
אהבתו הבלתי נלאית כלפיה וטלפן בערך כל יום בניסיון ליצור ואז
להחזיק במשהו שלא היה קיים מעולם.
יחסו לא היה חברי, אך על יחסה גם לא ניתן להשביח את הביקורת...
התנהל ביניהם מעין קרב נסתר של שליטה, עוד אחד מהקרבות שנמרוד
הבין מאוחר מדי שאין טעם לנהל, כי שולה תמיד ניצחה... כה חזקה
היא היתה, או שמע הוא כה חלש?
הפעמון צלצל והמורה להיסטוריה נכנסה לכתה והחלה לפטפט מני
שטויות על המפלגה החשאית שהקים סטאלין עם הסבתא היהודיה של
טרוצקי שהיתה חברת ק.ג.ב דמוקרטית נאמנה... או משהו דומה...
נמרוד לא יכל להתרכז פשוט. למרות שהיסטוריה היה אחד מהמקצועות
האהובים עליו, שולה היתה האהוב עליו ביותר... את הכוכבים
שבשמיים היה מוריד עבורה לו רק יכל...
Are you ready?! החל גרגורי מזמר לעצמו אחד מהשירים האהובים
עליו ועל נמרוד, ונמרוד הצטרף בשמחה. לו רק ידע גרגור זה כמה
הוא עוזר לו. כעת כשהם שרים את שירי הרוק הכבדים האלו, שפשוטו
כמשמעו הכאיבו לאוזניים של שולה המסכנה, אולי היא תסתובב אליו,
תעיר הערה מסויימת, אבל תפנה אליו, והוא ירגיש כה חשוב...
לחיצת ידו של ניל ארמסטרונג בכבודו ובעצמו לא היתה משתווה לחצי
מבט של היפיפיה הלבנה הזו ששיגעה את השכל לנמרוד... הוא לא יכל
יותר...
"מה קרה?" הוא שאל
"מה קרה??" היא החזירה
"אנחנו לא מדברים"
"בית ספר, שכחת? אתה לא יוכל לדבר איתי כאן"
"תפסיקי בבקשה נו"
"לא נמרוד, לא! אתה כאילו לא מכיר אותי כאן, לא כשהחברים היפים
שלך מגיעים עם כל הרוק המגעיל שלהם!"
"ואת? כשאת עם החברות השמנות שלך לי אין סיכוי להשחיל מילה"
"אל תדבר עליהן ככה! וכאילו שאתה מנסה!"
"כן, גם הניסיונות שלך מעוררים הערכה!"
"אל תצעק עליי!"
אהבה שאין לה גבולות  הוא הרעיף עליה במשך שנתיים... כתב לה
שירים, חלם אותה, רצה אותה כל כך... והיא עדיין חשבה שאין הוא
חפץ בידידותה ושיחסה הקר אליו הוא תגובה לגיטימית למתקפת הטרור
שלו על רגשותיה... טרור? הוא? כיצד יכול להיות???
אבל שולה לא שקרנית. היא פשוט לקחה אותו כמובן מאליו, ידעה
שכמו תמיד לא חשוב כמה היא תפגע בו הוא יבקש ממנה את הסליחה אם
היא תראה סימני אי נוחות שיפעילו אצלו את התקפי חרדת הנטישה
איתם חי מאז הדר (ידידתו הטובה שניתקה קשרים כדי להתחבר בזמנו
עם הפריקים של בית הספר, אותם העדיפה על פניו).
שולה ידעה שמה שהיא עושה מכאיב לו, והיא המשיכה... היא
המשיכה... והוא ידע את זה
"את בעצמך צועקת. אני מנסה לדבר איתך, אני לא רוצה לריב, בבקשה
די"
"תפסיק להסתכל עליי כאילו אני חולת סרטן!"
"מה הקשר?!"
"לא יודעת, העיניים שלך מעצבנות אותי.."
"אני מצטער"
"מה אתה מצטער?! תפסיק להיות נמושה כזו!"
"נו די כבר! את לא מבינה שזה פוגע ממך?"
"שאני אבכה? אולי נבכה ביחד!" היא אהבה לרדת עליו בזה שהוא
בוכה. היא ידעה שהוא בוכה כמו ילד קטן כשכואב לו בגללה ועדיין
חשבה שזה רעיון נחמד ללעוג לו על כך
"די!!"
"מה די? מה אתה רוצה ממני נמרוד, מה?!"
הצלצול הגיע וההפסקה התחילה. נמרוד הרגיש את הדם רותח בראשו.
הוא כל כך כעס, כל כך נעלב, אם רק יכל היה בוכה עכשיו, מול
כולם, להוציא את הכאב... הוא לא יכל.
הוא יכל רק להצטער על זה שהוא עצבן אותה שוב.
"סליחה שעצבנתי אותך..."
"לא עצבנת אותי, לא אכפת לי!"
נמרוד ויתר.
הוא לא הפסיד, ולא הובס, הוא הושמד, וכך גם ליבו. "למה" הוא
חשב לעצמו בעוד הדמעות פורצות מעיניו... הוא יצא מן הכתה וניגב
את הדמעות.
לקיר של הכתה הוא נתן אגרוף ימני חזק שזיעזע את כל מי שעמד שם
ליד וגרם ליד שלו להתנפח ולפניו להתעוות בכאב. הכאב הפיסי החד
רק עצבן אותו יותר.
הוא לא מצא מנוח בשום מקום ושום דבר.
בסוף השיעור האחרון הוא לא חשב אפילו לדבר איתה. הוא ידע מה
תגיד אם ינסה, ובחר לחסוך לעצנו את כאב הלב.
"ממש ידיד אתה, אפילו שלום לא אומר!"
"לכי לעזאזעל!!!!!!!!!!!" הוא צעק במלוא גרונו. סופסוף יצא כל
הכאב. סופסוף הוא יהיה חופשי!
היא עמדה מולו בפנים המומות כאשר כל הכתה מסתכלת.
"לכי לעזאזעל!!!!!!!!!!!! אני שונא אותך!!!!!!!!!!!!! את
רעה!!!!!!!!!!!!!! אני שונא אותך!!!!!!!!!!!!!!!
שונא!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! נמאס לי!!!!!!!!!!!!!" והדמעות
ניגרו מעיניו. ילד גדול ורחב בגובה של מטר שמונים וקצת עם זקן
כהה ושער מבולגן בוכה כמו זעטוט בן שנתיים וחצי הדורש מאמו
ממתק בצרחות.
בזמן הצרחות נמרוד הבין שהוא שוב הפסיד.
הוא הפסיד במאבק נגד עצמו, נגד הזעם שלו והכאב שלו, והתפרץ על
אהובתו הנצחית מול כל הכתה.
הוא הפסיד את הכבוד שלו כשבכה כך מול כולם, אם בכלל נשאר לו
כבוד לאחר שהתרפס והתחנף לשולה כמעט כל הזמן.
אבל הכי כאבה לו המחשבה שהוא הפסיד את שולה... היא לא תסלח לו
על זה לעולם, על ההשפלה, המבוכה שאין כמוה...
ליבו נשבר בקרבו בעודו רץ הביתה, נכנס לחדר ונשכב במיטה.
במשך שעתיים וחצי הוא שכב ער ובכה.
כל כך רע היה לו. הוא התגעגע לשולה, כאב לו שהוא הרגיז אותה
והשפיל אותה, שהוא צרח עליה כאילו היתה מפלצת שטנית...
וכאב לו שהוא איבד אותה.
בלילה הזה הוא ידע שהוא יישן טוב... כבר אין על מה לחלום ולמה
לצפות, רק לעוד בוקר שבו נמרוד יקום שוב ויבין שחייו הם חסרי
משמעות ושהוא לא בעצם חי.
הוא רק חי דרך שולה.
מחשבותיו שוב נדדו, הפעם אל העבר, שם ישבה שולה לידו בשיעור
השפה הזרה ולא ניחשה כלל וכלל שאדם זה לידו היא יושבת, אותו
נמרוד הביישן, יהפוך להיות מחזר עקשן, ידיד כושל, ולבסוף אויב
מר נגדו תוכל לנצח בקרבות.