המחשבות כרגע במוחי לא כול כך צלולות

החום מחניק את החדר ואת גופי הנחלש מדקה לדקה

מכתבים ללא נמען נכתבו באותו החדר...

בעטים חסרי דיו... במילים חסרות חשיבות.

החלון נפתח בזהירות ורוח פורצת לחדר ומעיפה את כול מה שנח לו
בשקט בחדר...

הווילון מטייל בעדינות מצד לצד... כנראה אוהב את תחושת
הרחיפה...

ריח קטורת וורדים מפוזר בחדר...

אני כול כך מתאמצת לחשוב...

כול כך מתאמצת להבין לאן אני הולכת מכאן...

מה לעזעזל אני עושה עם עצמי..?!

אך זה חסר טעם... אני פשוט לא מצליחה

מוחי ריק ממחשבות...

אני כול כך שקועה... כול כך מוטרדת במשהו...

משהו שחוסם אותי... חוסם בי הכול...

אני יושבת וכותבת... כותבת וכותבת דפים ללא כול קשר במילים...

רגעים הזויים ללא מנוחה...

עד הרגע הנחשק הרגע שבו אני אבין...

למה אני כול כך מוטרדת...

אני מחכה לגשם... לגשם שירמוז בטיפותיו..

ינחה אותי בדרכי...

אני מחכה... מחכה  לאטובוס עם הכיסאות  המוזרים שייקח אותי
הרחק מכאן

למקום אחר בו יש את הים...

הים שיספר לי סיפור קצר לעת לילה... ברגע הזה אוכל להירדם
בקלות...

אני מחכה... מחכה לשעון שיעצר וייתן לי כמה דקות לנשימה

ושוב... שוב אני חסרת מנוחה יושבת ומחכה להירדם...

סופרת כבשים... אך כולן בסופו של דבר נתקעות ומתות על גדר
התייל...

אוי עד כמה שהאופטימיות נשפכת ממני...

עכשיו..עכשיו אני יודעת מה עוצר בעדי... אני יודעת לאן כול
המחשבות זורמות...

זה הסוד... הסוד הכמוס... שאמצא לו פתרון...

מחר...