אוף...
זו מין מילה כזאת שיוצא לי ולחברה שלי לומר הרבה כשאנחנוו
מרגישים חסרי אונים ויודעים שאין ביכולתינו לעשות כלום, בעיקר
כשלא יוצא לנו להפגש.
צפיתי בהמון תוכניות אתמול לכבוד 10 שנים לרצח וזו לא טעות של
עולה חדש מרוסיה כשכתבתי לכבוד...
נראה לי שבחלוף הזמן זכרך הפך למשהו טקסי, דומה לטקס חנוכה
בבי"ס "הראל" לכיתות ג-ד, או יותר גרוע, למין טאבו של "תראו
איזה בנאדם טוב אני ,אני זוכר" אפילו עמיר פרץ, שלבטח היה נוגס
בך כמו רוטווילר מופרע עם היית בחיים היום והוא היה יריבך על
ראשות המפלגה, הלך לקברך אחרי שנבחר להוביל את "העבודה",אתה
בטח רואה מי בא לבקר ומתהפך לך שם.
היתי רוצה להחזיר 10 שנים לאחור, לא בגלל שאתה חסר לי אישית,
אני שונא להיות צבוע, אלא כיוון שנדמה לי שלפני 10 שנים
כשהייתי בכיתה ו' וילד מהכיתה שלי בבוקר של 5.11.95 צעק בחצי
צחוק "רצחו את הפשיסט" (כנראה שטימטום אי אפשר לרצוח בארץ
הזאת).
ומצד שני היתה חנית ביטון.
האהבה הראשונה שלי, ישבנו אחד ליד השני בכיתה... איזה כייף זה
היה שהמורה העבירה אותי לידה, תמיד ניסיתי לגעת עם הרגליים שלי
ברגליים שלה, סתם כדי להרגיש.
אז חנית ביטון הזאת פרצה בבכי ופשוט שאלה "למה?", כמו ילדה  כי
אז הרגשנו מה זה גדולים, הרי הינו הילדים הכי מבוגרים בבי"ס.
היה איזה משהו אחר בלקום בבוקר, ואני מודה שיש סיכוי שזה היה
בעיקר בגלל הגיל ולא בגלל האווירה הכללתי במדינה, אהבתי את
התמימות האמיתית הזאת שהיתה אז, שנאכל ראחאת לאקום מלבנון,
שמוחאמד יישב איתי על קפה.
אוף, יכול להיות שזה רק אני, אבל הייתי רוצה לראות אות אותם
פרצופים מ95- עם המשקפיים הגדולים והסוודרים הכל כך לא
אופנתיים, והפנים שלהם שאמרו תמימות.
אני כבר לא רואה אנשים בסוודרים לא אופנתיים היום.

אוף...