השיחות איתו תובעניות, מעיקות, פוצעות.
הוא מדבר אסוציאטיבית, כאילו כותב סיפור בסגנון זרם התודעה.
ברגעים המועטים שנדמה שהוא מאפשר לעצמו ולי הפוגה, שהוא משחרר
מעט את החבל, הוא שב וקוטע את התקווה הזו בשורה או שתיים משיר
שככל הנראה צף בתודעתו תוך כדי ההפוגה, עם או בלי קשר
לתכנייה.
אני בוהה במילותיו, מנסה להבין מי הוא באמת. רגע נדמה כילד
אבוד המנסה בכל כוחו להתחבר מחדש לטבור אמו, וברגע הבא כבר
נדמה לחיה טורפת המשוטטת ברחובות בעצבים חשופים.
יש לי משיכה-דחיה כלפיו, יש לי סקרנות גדולה והזדהות עם היצר
ההרסני אל מול המגולומניה. ואני נשאבת לשם, כמו סומא, רגעים
רוצה להכות בו ורגעים לחוש את גופו קרוב אלי, למשש את פניו,
לבלוע את כולו.
באמצע הלילה אנחנו משוחחים, ליתר דיוק, הוא משוחח, ותוך כדי
אני משוחחת עם עצמי.
הוא רוצה לצאת לשתות, כבר שעתיים הוא רוצה לצאת לשתות, ובנתיים
הוא ממשיך לדבר, ואני צוללת איתו ומידי פעם מתרוממת לשאוף
אויר. ברגעים האלה, אני מוצאת את עצמי חסרת אונים, חמתי עולה,
ולבסוף אני אף מעזה לומר לו: "הלא רצית לצאת לשתות..." הוא
מתכווץ בתוכו ועוטה את מסכת הילד הרך, אני נסוגה, והצלילה
ממשיכה...
רק כשאני מדברת ישירות אליו, מציינת בפניו ובפני עצמי את
המלאות הזו שלו שמאיימת לגלוש, הוא משתתק לרגע ואז מפטיר:
"אני מרגיש שאין לי כבר מה לומר לעולם, שאמרתי כבר הכל"...
ואז ממשיך.