אני אוהב את ריח פולי הקפה המעוכים שיוצאים לך מהפה בזמן שאת
מדברת. למה אני יודע את זה? בגלל שאני אפילו לא טורח להקשיב
לך. וזה לא ששאר הדברים כל כך מעניינים, פשוט את ממש לא.
זה לא הופך אותי לבנאדם רדוד שאני יושב איתך רק בגלל שאני רוצה
לזיין אותך. כשאת מדברת, שאר הדברים הקטנים פתאום נראים הרבה
יותר חשובים מבדרך כלל. את גורמת לי להרגיש כאדם עמוק מפני
שאני מתעמק בשאר הדברים שמסביבך, בזמן שאני מהנהן לך
בכפייתיות, רק בכדי שתמשיכי לדבר ותפסיקי להסתכל עלי בתמיהה
כאשר סימן שאלה תלוי לך מעל הראש.

הצורה שבה את לועסת את המסטיק מזכירה לי את גלי הים. הצורה שבה
יוצרת את הבלון מהמסטיק מעבירה לי תחושות רעות, בגלל שאני יודע
שבכל רגע הוא יתנפץ. תמיד אני מחכה בציפייה לרגע לפני הפיצוץ
אך גם חושש ממנו. אני לא יודע למה כבר יש לי לצפות אחרי
הפיצוץ. למה כבר יש לצפות.

עכשיו אנחנו במיטה כבר. פה לפחות את סותמת את הפה יותר, וגם זה
בגלל שאני אומר לך שזה מפריע להתרכז כשאני שומע אותך מדברת. את
קצת נעלבת אבל אני מרגיע אותך במשפט אחד חסר משמעות מבחינתי:
"אני אוהב אותך". מה אכפת לי להגיד לך אותו, זה משמח אותך, ואז
את מדברת פחות ומחייכת יותר. אני אוהב לראות אותך מחייכת. יש
לך חיוך יפה.

גם עכשיו את שותקת. עכשיו את כבר לא מדברת בכלל. לפחות עכשיו
אני יכול להתרכז בשאר הדברים הקטנים מבלי שאת תפריעי לי ברקע.
עכשיו יש הרבה דברים קטנים שאפשר להתעמק בהם. זה משמח אותי.
הצורה שאת מחייכת חיוך ריק לחלוטין, חיוך שאני יצרתי בעצמי.
אני אוהב לראות אותך מחייכת. יש לך חיוך יפה. זה נחמד ככה,
להסתכל עלייך מלמטה כשאת תלויה שם למעלה מהתקרה. זו זוית חדשה
שעוד לא הספקתי לבחון בזמן שהכרתי אותך. אין בך טיפת חיים כעת,
אך עדיין את נראית ריקה באותה מידה שהיית לפני שקשרתי את החבל
לגרונך. אני שמח שחתכתי לך את הפה. עכשיו את מחייכת. אני אוהב
לראות אותך מחייכת, יש לך חיוך יפה.