הלכנו בשבילים ההם,
בשבילי הדרך שלהם.
כל צעד צרב באדמה,
כל נשימה חתכה את הדממה.
וניסיון תמידי להבין,
וקושי להאמין -
איך מפלצות בדמויות בני-אדם
מסוגלות בקרירות כל כך מחושבת לשפוך דם.
והדם זועק מן השלווה והשקט המעיק,
ועמוק בתוך הלב מציק.
מבקש להוריש צוואת דורות,
שלא נשכח את הירי בבורות,
שלא נשכח את הרצח במחנות,
שלא נסלח על המוות בגטאות.
לא נסלח -
על הכאב, הרעב, הייאוש וחוסר האונים,
על ההשפלה, תחושת הבדידות, מות אם על בנים.

ועדיין לא מצליחה להבין או לקלוט,
מה עבר למרצחים במוחות,
מה הניע אותם לחולל את הזוועות.
הרי איך אפשר,
לפעול באופן כה קר.
לרצוח, להרוג ולאבד,
בלי שום רגש אשמה שמהדהד.

צעדנו בשבילים שלהם,
ומילאנו את צוואת חייהם,
צעדנו בגאווה ובראש מורם -
להראות שהעם שלנו חי וקיים!

צעדנו בשבילים,
לא עוד כצאן מובל לטבח,
אלא כחלק איתן מאומת נצח.
ולמרות שכל חיוך וצחוק היה מלווה באובדן על חסרונכם,
על ההקרבה ועל מסירות נפשכם -
צעדתי בשבילים ההם,
בהם הובלתם אתם,
והרגשתי מלאת גאווה על שניצחתם במרוץ הדמים,
כי במותכם ציוויתם לנו את החיים!