רון פגש את גילי ברישיקש. בשיעור יוגה באחד האשראמים של
המערביים. זו הייתה הפעם ראשונה בחיים שהוא הלך לשיעור יוגה.
בארץ הוא היה שחיין, כל יום בבריכה, תחרויות, מחנות אימונים
וכו'. רק בגיל 17 הוא התחיל להעריך את ההורים שלו שלחצו עליו
להתמיד בשחייה. הרבה פעמים לא היה לא חשק ללכת והם היו מעודדים
אותו וגם מסיעים אותו כל פעם לבריכה. כשהוא התחיל לצאת עם בנות
הוא קלט איזו השפעה הייתה לשחייה על פיתוח הגוף שלו. הוא היה
גבוה כמו אבא שלו אבל הוא לא היה רזה, כפוף ושרוכי כמוהו, היו
לו כתפיים רחבות וחזה רחב וכשעוד בקושי היו לו שערות על החזה,
הוא כבר הבין איזו השפעה יש למבנה שלו על הבנות.
אבל עם גילי זה היה שונה. היא נתנה לו השקפה שונה לגמרי על כל
הדברים שהוא עשה. השחייה היא אמרה לו, היא גם סוג של מדיטציה.
בגלל זה היא מאמינה שלהתקדם למדיטציה אמיתית יהיה לו קל יחסית.
השחייה תעזור לו במדיטציה והוא יופתע שהמדיטציה תעזור לו אחר
כך בשחייה. תעזור להתרכז וגם תעזור לו להתחבר אפילו יותר אל
הגוף שלו. לייעל ולשפר את התנועות ואת הנשימות.
היא אמרה לו את כל זה ביום שרק הכירו. בנסיבות רגילות הוא היה
מתייחס בזלזול לבחורה שלא מכירה אותו אבל מנסה ללמד אותו על
עצמו. אבל זה היה אחרי שבוע של שיעורי יוגה יומיומיים והוא אהב
את ההרגשה שהיוגה עשתה לגוף שלו, ולמרות שהוא הגיע לשיעורי
יוגה רק כי אמרו לו שיש שם מלא בלונדיניות: שבדיות, דניות,
גרמניות... הוא הופתע ממה שהיוגה עשתה לגוף שלו. הוא פתאום
הרגיש כמו במים, קל כזה, הגוף שלו הצליח לעשות דברים שנראו לו
סותרים את שמונים וחמישה הקילו שלו. בארץ הוא לא התחבר לכל
אנשי הרוח האלה, כל מתייפייפי הנפש. הם נראו לו כמו עצלנים
בתחפושת של מתעמלים. זזים לאט לאט ומאמינים שזה באמת עושה משהו
לגוף שלהם. כמו אלה שיושבים על האופניים בחדר הכושר, תוך כדי
זה שהם קוראים ספר. מסובבים את הפדלים בנחת ומעלים את הדופק
בעוד פעימה אחת לדקה. אבל בהודו הוא פתאום נפתח לזה. פתאום הוא
גילה שיש ליוגה השפעה על הגוף אפילו אם הוא לא מסיים את השיעור
חסר נשימה ומוצף זיעה. הוא הרגיש שבכל נשימה הוא מצליח להכניס
הרבה יותר אויר והשרירים שלו התאמצו באופן שהם לא הכירו. זה
היה חידוש מעניין. וזה גרם לו להיפתח גם לאנשים שם. אולי גם
בהם יש משהו חדש שהוא לא מכיר. הוא גמר שבוע של שיעורי יוגה
למתחילים ומיד המשיך בקורס המתקדמים. הרב עשו כמוהו, רק כמה
בודדים עזבו וכמה הצטרפו. בינהם גילי. היא לא הייתה הישראלית
היחידה. היו עוד חמישה או ששה ישראלים. היה לו צורך לשוחח
ולהכיר את כולם. מן תחושה ציונית כזו. בכל זאת כולנו ישראלים
כאן, יש לנו בסיס משותף, מן הראוי שנעשה הכירות קצרה לפני
שאנחנו מתחברים עם זרים... חלק מהבחורים הרגישו הפוך ממנו. הם
נמנעו מיצירת קשר עם ישראלים אחרים והתערו במהירות בקרב הזרים.
הם כמעט היו מובכים כשהוא היה פונה אליהם בעברית ומציג את
עצמו. כאילו הוא הסגיר את סודם. מהטיפוסים האלה הוא היה מתרחק.
אומר יפה שלום ולא מנסה להתקרב. הוא ראה בהם בוגדים. לא הייתה
לו כמובן בעיה עם זה שהם מתחברים לזרים. גם הוא היה בסופו של
דבר מוצא עצמו בחברת זרים יותר מאשר בקרב המעגלים של הישראלים.
אבל הפניית הגב הבוטה שלהם העליבה אותו. בסוף השיעור הראשון של
קורס המתקדמים הוא ישב ושוחח עם שרון, ישראלית שהייתה איתו
בקורס הראשון. גילי יצאה מהשיעור, זיהתה את העברית וברכה אותם
לשלום. והוא כהרגלו מיד הציג עצמו ושאל לשמה ואיך זה שהיא
הופיעה ישר בקורס מתקדמים. היא סיפרה שכבר עשתה קורס מתחילים
וגם מתקדמים לפני כמה חודשים אצל אותו מורה, ועכשיו היא רוצה
שוב את המסגרת של הקורס כדי להתקדם. היא החמיאה לרון על היוגה
שלו ושאלה אם הוא עשה יוגה בעבר. רב החברה הישראלים, היא אמרה,
יש להם כזה גוף קשיח. בין אם הם היו חי"רניקים או ג'ובניקים
בצבא, בין אם הם רזים או שמנים, חזקים או חלושים, ההבנה שלהם
את הגוף היא אותו דבר. יש ניתוק בין המוח לבין הגוף. ההתנשאות
שלה על החבר'ה הישראלים הרגיזה אותו. מצד שני היה בזה משהו.
שאר החברה הישראלים באמת נראו מגוחכים בתנוחות היוגה שלהם.
המורה מבקש לישר את הגב והגב שלהם מכופף לגמרי. אומר להם לקרב
את הראש לברכיים, למתוח את עמוד השדרה, לישר את הצוואר, והם
כמו מגובנים כמו פסלי עץ שמנסים לשים אותם בפוזה חדשה אבל הם
נראים טוב רק בתנוחה המקורית שלהם וכל ניסיון לשינוי מכער
אותם, שובר אותם. הוא אמר לה שלפני קורס המתחילים הוא מעולם לא
ניסה יוגה אבל הוא שוחה שנים. "אה...", היא אמרה, "מעניין" ולא
פירשה אותו יותר. הם התחילו לדבר יותר, מידי פעם הוא היה מקפיץ
אותה לגסט-האוס שלה על האופנוע. נפגשים עם כמה חבר'ה בערב,
אוכלים צהריים יחד. במהלך השבוע של הקורס, המפגשים שלהם נהיו
יותר ויותר אינטנסיביים. גילי הייתה צעירה ממנו בשנתיים אבל
תמיד נתנה לו תחושה שהיא הרבה יותר מבוגרת. היא לא הייתה
תזזיתית ורעבה להרפתקאות וניסיונות כמו רב הבחורות בגילה.
הייתה בה מן שלווה כזו ובמשך תקופה הוא לא ידע אם זה דוחה אותו
או מושך אותו, אם זה משעמם או מרענן, אבל היה לו נעים לידה
והוא מצא את עצמו מחפש את קרבתה יותר ויותר. היא לא הייתה
בחורה יפה במיוחד שיער חום בגובה הכתפיים, עיניים חומות, לא
רזה ולא שמנה, ציצים בינוניים, אבל הכל יחד נורא התאים: הגובה
שלה, ביחס למבנה הגוף שלה, לרוחב האגן, לגודל השדיים הכל היה
מאוד פרופורציונאלי. הוא שאל עד מתי היא נשארת ברישיקש והיא
אמרה שהיא נרשמה לקורס ויפאסאנה בג'ייפור שמתחיל עוד שבועיים
אז היא בטח תתפוס רכבת לשם עוד שבוע בערך. הוא שאל מה זה
ויפאסאנה והיא סיפרה לו על המדיטציה: 10 ימים בהם עושים כל
היום רק מדיטציה: ישיבה ברגלים שלובות והרחקת מחשבות, התרכזות
רק בתחושות הפיזיות שמרגישים בכל חלק וחלק בגוף. זה לא היה
נראה לו נורא מעניין אבל היה לו צורך, לא לגמרי ברור, להישאר
קרוב אליה.
באותו ערב שהיא סיפרה לו על הויפאסאנה, הם שכבו בפעם הראשונה:
הוא נישק אותה כשהם נפרדו בפתח החדר שלה היא נישקה בחזרה והוא
המשיך. הוא חשב שכדאי אולי לעצור ולא לדחוף אותה למיטה, הוא לא
רוצה לאבד אותה, אבל היא לא נתנה לו ללכת. היא בלעה אותו לתוכה
כאילו הוא החלק היחידי שחסר לה, קלף חזק אחרון למשחק מנצח.
השקט והרוגע שלה פתאום הפכו לרכבת הרים מטורפת והוא נסע בה
בהנאה גדולה. הם התעוררו יחד בבוקר ומאז הם לא נפרדו.