הסתכלתי עליו.
הוא היה יפה מתמיד.
השיער החלק והבלונדיני שלו התנופף ברוח...
הוא חייך אלי, קרא לי בשמי, ולרגע חשבתי שזהו חלום.
חלום בלתי אפשרי שנכנס לתוך המציאות הקודרת והמכבידה שלי.
והוא היה כל כך יפה.
התבוננתי בביקורתיות רבה בגופו הערום, עוברת כל חלק בגוף שלו,
בוחנת אותו מכל הצדדים.
הוא נראה מושלם. מושלם מדי.
ומיד רצתי לחפש פגם.
פיזית, הכל מושלם. אולי רק משהו קטן שהיתי משנה, משהו שולי.
אבל נפשית, הוא היה זקוק לשיפור.
ראיתי את כל מה שעבר עליו, בתוך העינים העמוקות והחודרניות
שלו, וידעתי שזהו, לא יהיה פיתרון.

והפחד שלי גבר.
הפחד הזה אפף אותי, וגרם לי לסערת רגשות מטורפת.
הראש שלי היה במעין סחרור כמו בקרוסלה. על הראש שלי יכלו להנות
הרבה ילדים קטנים.

ואז, הבום.
הבום שהחזיר אותי לקרקע.
התחלתי להרגיש את הבחילה שלאחר הסחרור.
הרגשתי איך הכל מציף אותי.

הוא מושלם. מושלם מדי.
הוא בדיוק האיש שנכון לי.
וזה בדיוק מה שמפחיד.

המושלמות.