04.09.05

סיפור זה אמיתי לחלוטין על כל פרטיו. לא הוספו, שונו, או
צוינו בזמן לא נכון פרטים.

שיעור שישי:
הגענו בדיוק חמש דקות לפני הצלצול לכניסה לשיעור. בערך שלוש
דקות אחרי הצלצול, נכנסנו, באותו זמן שהמורה נכנסה לכיתה. היה
זה שיעור אזרחות. ישבנו בכיתה די מרוחים על הכיסא, וציפינו
לשמוע משהו מעניין. אני ישבתי וחשבתי על מה שקרה, ועל מה
שמישהי ששמעה את הסיפור מחבר שלי אמרה בצחוק - שנלך לגיהנום.
אני לא מאמין בזה, גם היא לא. בכל זאת משהו עדיין הציק לי
מאוד. כשמחשבותיי מסתובבות לי בראש העיניים שלי סובבו מבטם
בכיתה.
הכיתה הרעישה כרגיל, למרות בקשותיה של המורה לנהל שיעור שקט.
בקריאת השמות גם אני הסתובבתי לחבר שלי שמאוד פעיל בצופים,
ושאלתי אותו מה היה עושה במצבי. התשובה הייתה ברורה, גם הוא לא
היה חושב פעמיים.
בשיעור ניסינו לעשות תיאום ציפיות משיעורי האזרחות לשנה. הרוב
ציפו ללמוד על חוקים, דין, משפט, חובות וזכיות. חלק מצומצם
ציפה לדעת קצת יותר על הפוליטיקה, או לפחות אמר את זה. אני
אמרתי שאני רוצה ללמוד על מה זה כולל להיות אזרח מעבר לחובות
ולחוקים המשפטיים, יותר בכיוון של אחריות החברתית. המורה לא
הבינה את שאלתי והסבירה לי על סתירות בין זכויות של דתיים
לחילונים. בהמשך לתיאום ציפיותינו, ילדה אחת מהכיתה אמרה
בזלזול ובציניות מוחלטת, כאילו צחקה על עצמה: "שנלמד איך להיות
אזרחים טובים". היא אמרה זאת בזמן שלעסה את אחד מהמסטיקים
שנהגה להדביק בקביעות מתחת לשולחן. אני נזכרתי בבוקר אותו
היום, בו הברך שלי נדבקה למסטיק דוחה וטרי. המורה התלהבה
מציפייתה של הילדה וכתבה אותה על הלוח.
לאחר מספר דקות המורה התקרבה אלינו כדי להשתיק את אותו חבר
שישב מאחורי. כל הכיתה רעשה. אני באותה הזדמנות, כשהייתה לידי,
שאלתי אותה אם השיעורים האלו משפיעים על אנשים. היא אמרה בקול
שהשאלה מצוינת, והתשובה לא ידועה, ושוב הסבירה לי שמעט מאוד
אנשים באמת יודעים את החוקים. אני התכוונתי בשאלתי אם אנשים
רוצים להיות אזרחים טובים.
משום מה היה לה קשה להבין למה אני מתכוון בשאלותיי.

שיעור חמישי:
לקחתי את התיק ארבע דקות לאחר הצלצול לכניסה לכיתות והתחלתי
לרדת למטה. ידעתי שהשיעור הזה לא ייצא לי ללמוד. המורה עדיין
לא הגיעה לכיתה. הודעתי לה כבר שיעור קודם שאני צריך לצאת
לגייס חניכים בבית הספר היסודי כי אני מדריך ב"נוער העובד
והלומד", אז היה בסדר. גם ליתר ביטחון, אמרתי למישהי שתודיע
למורה שכבר יצאתי.
חיכיתי לחבר שלי בקומה התחתונה, אפילו התקשרתי לזרז אותו. השעה
הייתה שתיים-עשרה שלושים וארבע, כשפגשתי אותו. נורא מיהרנו.
היינו עם עוד חבר שלנו והתחלנו לרדת במהירות לשער בית הספר, שם
חיכו לנו עוד שישה יודניקים. היו צריכים להגיע עוד שלושה
לגיוסים, אז החלטנו שאני וחבר שלי נלך כבר עכשיו לתפוס מונית,
כי היינו חייבים לעבור בבית לקחת חולצות תנועה ועוד דברים
לגיוסים, ושאר האנשים יחכו לשלושה שצריכים להגיע. אני וחבר שלי
ירדנו במהירות לשביל שהוביל לכביש, בו מחכים למוניות בתחנה.
חיכינו בלחץ, והגיוסים החלו להיות מוטלים בספק, לא היינו
בטוחים שנספיק להגיע. היינו צריכים להגיע באחת ועשרה מקסימום,
כי בשעה זו ילדי הבית ספר היסודי משוחררים הביתה, והיינו
אמורים לחכות להם בשער של ביה"ס עם מוסיקה ופליירים. אני וחבר
שלי ראינו מרחוק את השלושה שאיחרו נפגשים עם שאר האנשים. עוד
לא עברה שום מונית. אני הצטערתי שלא באתי עם כלי רכב. בדיוק
כשהתשעה הגיעו אילינו, הגיעה גם המונית. השעה הייתה שתיים-עשרה
ארבעים ושמונה. אנחנו היינו אחת עשרה ביחד. חבר שלי אמר שנדאג
שכולנו ניכנס למונית הזו. (ידענו שמי שלא יכנס למונית כבר לא
יספיק להגיע, והיה חשוב לנו שכולם יגיעו). התחלנו לעלות
למונית. במונית היו עשרה כיסאות, על שניים כבר ישבו אנשים
לפנינו, שמונה מקומות פנויים. אני אמרתי שנידחס כולנו. מילאנו
את כולם. הנהג אמר שהוא לא יכול לקחת עוד. אנחנו התחננו ואמרנו
שאנחנו ביחד וצריכים להגיע מהר. הנהג היסס ואמר שזה אסור, ואף
כמעט סגר את הדלת, אך לא. אנחנו המשכנו להתחנן בזמן שהשלושה
הנוספים החלו לעלות ואמרו שהם יישבו אחד על השני. הנהג הסכים,
לא בדיבור אלא במעשה, הוא סגר את האוטו והחל לנסוע, תוך כדי
אנחת אילוץ. אני לא יודע אם טוב ליבו הנחה אותו, או הכמה שקלים
שהיה מקבל, בכל אופן כולנו היינו על המונית, מחויכים ועם סיכוי
טוב להספיק לגייס היום.
לאחר עשרים שניות של נסיעה, המונית סטתה לשוליים, לאחר מבט
חטוף ראינו ניידת. החלפת מבטים חטופים בנינו, ומיד לאחר מכן
שוטר נזעם עולה למונית. הנהג מתחיל להתחנן. "כמה יש לך פה?"
שואל השוטר בכעס. "שתים עשרה" עונה לו הנהג המבולבל וישר מוסיף
תחנונים. השוטר סופר שלוש עשרה. הנהג אומר: "הם ביקשו".  אנחנו
מצדדים: "נכון, אנחנו ביקשנו ממנו".  השוטר צועק: "לא מעניין
אותי!"  הנהג מנסה מבעד לצעקות: "הילדים..."  השוטר: "מה איכפת
לי מהילדים, אם היית מתהפך, את הילדים היו מעמידים למשפט?! אתה
הנהג לא הם".  אנחנו מחליפים מבטים בינינו ובודקים אם אנחנו
מצליחים להבין מה קרה כרגע. הנהג שוב מנסה: "בבקשה, אני מבקש
ממך". "תביא לי את הרישיון שלך" צועק השוטר. הנהג שולף מארנקו
את הרישיון והשוטר חוטף אותו ויוצא מהאוטו. הנהג אחריו.
שוללים לו את הרישיון, אני אומר. מהר החלטנו להוריד שלושה
מאיתנו, משום מה חשבנו שעוד נגיע לגיוסים. הנהג הלך אחרי השוטר
אל הניידת, ממנה יצא עוד שוטר, נראה נחמד יותר. השיחה ביניהם
נמשכה, כשהנהג מנסה להסביר עם תנועות ידיים בצורה נמרצת, כאילו
מנסה שיצילו אותו מטביעה. השוטר הראשון מגיב לו בצורה בה כמעט
ויכולנו לראות את נתזי הרוק שלו גם ממרחק רחוק יחסית.
חבר שלי אמר שהוא מרגיש ממש רע עם זה, כמובן שכולנו הבנו למה
התכוון. חשבנו מה אפשר לעשות. החלטנו לאסוף את כל הכסף שהיה
עלינו ולתת לו. צברנו בערך מאה עשרים שקלים. מהר מאוד הבנו שגם
אם איכשהו היה לנו חשק לגייס עכשיו, אנחנו לא נספיק להגיע
בזמן. זהו, הגיוסים מבוטלים. הודענו למי שהייתה צריכה לבוא
מהבית. תיכננו שברגע שהנהג יחזור ניתן לו את הכסף ונרד
מהמונית, את הדרך חזרה לתיכון נעשה ברגל. הנהג חזר בערך באחת.
אנחנו שוב הסתכלנו אחד על השני מחכים שמישהו יגיד משהו לנהג.
אני קיווית שיוציא אקדח מאיזה תא כפפות ויעשה את מה שבטח כל כך
בא לו כרגע, ויחסוך לי את אי הנעימות הזאת.
אני דיברתי. אמרתי שאנחנו מצטערים ושנרד מהמונית. הוא פתח את
הדלת, ירדנו אחד, אחד. האחרון מאיתנו הושיט את היד להביא לו את
הכסף. הנהג לא הסכים לקבל אותו. הנהג התכוון לנסוע ואנחנו
התעקשנו שייקח את הכסף, הוא שאל אם אנחנו רוצים שהוא יסיע
אותנו, אמרנו לו שאנחנו רק רוצים שייקח את הכסף, הוא סירב
בכעס, הוא אפילו לא צעק. הוא סגר את הדלת ונסע. איך הוא בכלל
הציע לנו הסעה? איך הוא מעז? אחרי כל מה שגרמנו לו. כשעמדנו
מחוץ למונית לאחר שנסע, ראינו איש שעמד שם עוד מהשיחה של הנהג
עם השוטרים, לועס סנדוויץ' ושותה קפה מכוס קרטון. ניגשנו אליו
ושאלתי אותו אם הוא ראה מה עשו לנהג. "בטח" הוא אמר, "אי אפשר
לברוח מזה, גם אותי תפסו. מאז אני לא מסיע חצי בן אדם יותר".
הוא סיפר לנו שגם הוא היה נהג מונית וגם אותו עצרו. שאלנו מה
עשו לנהג עכשיו. הוא ענה ששללו לו את הרישיון לשלושה חודשים,
ושעוד מעט ישפטו אותו בבית משפט ובטוח יקנסו אותו באלפיים ארבע
מאות שקל לפחות. ואז הוא הוסיף כשהוא ממשיך להעיף עלינו חתיכות
לחם מפיו: "עכשיו המונית תחנה בבית שלושה חודשים, הוא לא ינהג
בה בזמן הקרוב". אמרנו לאיש תודה והלכנו.
בדרך חזרה לבית הספר שלנו התחלנו להבין שכרגע נשללה פרנסתו של
בן אדם לשלושה חודשים. האשמנו את השוטר, האשמנו את הנהג,
והאשמנו את עצמנו. יודניק אחד אמר שהשוטר מניאק וחסר התחשבות,
שככה הוא יוצר מובטל לשלושה חודשים. אמרנו לו שתפקידו של השוטר
הוא לאכוף את החוק, והוא עשה מה שצריך ומה שנכון, למרות שיכל
לעשות זאת בקצת יותר רגישות. אין מה לעשות, חוקים הם חוקים וכל
אזרח יודע את זה. כולנו ידענו ששוטר נועד לבצע את האכיפה לא
לחוקק את החוק. על זה גם היודניק הסכים איתנו.
המשכנו ללכת לכיוון בית הספר בתקווה לא לאחר לשיעור השישי.
בדרך התווכחנו עם יודניק אחר שהיה בטוח שלחיות בלי פרנסה שלושה
חודשים זה לא סוף העולם בשבילם, והוא או ילדיו לא ירעבו ללחם.
ניסו להסביר לו שאין לו שום מושג, ושלחיות בכבוד זה לא פיסת
לחם. הוא גילה רגישות אך לא הבנה. הוא הדגים איך בביתו התמודדו
עם מצב כזה. והסביר על "החסכונות לשעת חירום" שהוריו חסכו.
הסברנו לו שלא כל הבתים כמו שלו, וגם הילדים של נהג המונית
ירצו חוגים או מורה פרטי במקרה הצורך, אך הכסף ילך לכסות חוב
של אלפיים ארבע מאות שקלים.
הגענו לתיכון בהפסקה. לשיעור הזה לא נאחר.          

בשיעור לא למדתי כלום. אני לא זוכר יום שלמדתי בו כל כך הרבה
כמו זה.

כתבתי את זה בסערת הרגשות של אותו יום. אחרי שבוע התסתבר לי
שהנהג המשיך להסיע במונית משום מה. אין לי מושג מה קרה עם אותו
נהג בסוף, אבל מאז אני לא נוסע במונית שכבר מלאה, גם עם הנהג
מציע לי, ויש כאלו מספיק.