דמיינו לעצמם גבר בחלוק תכלת שוכב על גבו ורגליו פסוקות
לרווחה.
דמיינו אותו צווח ממאמץ, את נחירוי רוטטים מפרפרים כמו טונה
שזה עתה נמשתה בעזרת רשת דייגים, את שרירי הלסת שלו מנופחים,
שפיתיו מקומצות ושיניו סגורות בחוזקת המאמץ הרב, וריד צווארו
מנופח ומפמם בעוצמה ובדיוק של מטוטלת, עינייו עצומות, עיגלי
זיעה יורדים ממצחו לעבר צווארו, גופו מלא חברבורות רטובות של
מי זיעה מלוחים, שרירי צווארו כמו מיתרי קונטרבאס עבים
ומתוחים.
הרופא שמולו מביט בו ואומר לו לנשום עמוק. זה תיכף מגיע, אך
הגבר נמצא בעולם של כאב. המילים נשמעות אך לא נקלטות, הכאב
והמאמץ תופסים את מקומן. לאחר כמה דקות הרופא צועק: "מאמץ
אחרון, אני רואה אותו, אני רואה את הראש". את זאת הגבר שמע.
איכשהו מילים אלו עברו את מסך הכאב, חיוך קל עלה על שפתיו.
זהו. זה נגמר. האחות עוטפת אותו ומביטה בו בעיניים מזוגגות
מהנאה. היא מעבירה אותו לרופא. הרופא מחייך, נושם לרווחה ואומר
לעצמו: "עוד אחד נגמר".
הוא ניגש לגבר ומניח בידיו גוש חרא צווח ומיילל. |