1.
הכוכבים כל-כך יפים הלילה
יד צבטה אותי בלחי "אתה שוב פעם מרחף לך בעולם שלך"
'מצטער'
זוג עיניים חומות ננעצו בי בזעם קל "נעשית רכרוכי מאז שחזרת
לכאן". היא התיישבה לצדי על הדשא עם הגב אליי "למה אתה לא יכול
למה שאתה היית?" היא קטפה פרח מהדשא וסובבה אותו בין אצבעותיה.
"למה אנחנו לא יכולים לחזור להיות כמו שהיינו לפני שחזרת
לכאן?"
'את רוצה שנחזור לזרוק בלוני צבע אחד על השנייה?'
"לא,מטומטם" היא הכניסה לי אגרוף חלש בבטן "אתה עם ההזיות
הרצחניות שלך, ואני... אני משמשת לך כמשענת כנגד כל הכאבים
שלך" היא פלטה אנחה מלאת געגועים וכאב.
"אל תיתן לי את המבט הזה" היא אמרה לי כשהיא נעצה בי מבט עצוב
"אתה יודע שאתה מתגעגע לימים ההם בדיוק כמוני". היא הסתובבה
בחזרה לכיוון האופק הרחוק, אבל קולה הסגיר את הכאב שהיא ניסתה
להסתיר ממני.
'למה... למה אנחנו רוצים לחזור לימים ההם, מה לא טוב במה שיש
לנו עכשיו? אנחנו נלחמים כל הזמן באויבים אמיתיים, ואנחנו חיים
חים אמיתיים!'
היא לא הגיבה, היא רק השקיעה את עצמה בלשחק עם הדשא, ולקטוף
עוד פרחים קטנים ולבנים.
מה היא מסתירה ממני, מה כואב לה
כל-כך?
'אני מצטער אם אמרתי לך משהו שפגע בך...'
היא נענעה בראשה בחולשה "אתה באמת מפגר, נכון?" היא זרקה על
הבטן שלי פרח קטן ובודד. "אתה ממשיך לחזור לכאן, אתה חוזר
להיות אתי יותר מפעם...."
'מה רע בזה?'
"תפסיק להיתמם, שנינו יודעים שאתה בורח לכאן במטרה לפגוש אותי,
במטרה להשתמש בי כבתור תירוץ למה אתה לא מצליח עם אף בחורה
אחרת".
'תירוץ יפה הייתי אומר'
היא השיבה לי מבט מאשים.
2.
'מה?'
"אתה יודע מה!" היא התפרצה בזעם "אנחנו לא יכולים להמשיך ככה.
אתה כלאת אותי כאן בתוך רגשות האשמה שלי. מנעת ממני להתפתח רק
נהיית תלוי בקיומי". אחרי כמה רגעים של שתיקה היא קמה בזעם
ממקומה וזרקה עליי את כל הפרחים שהיא אספה. "אתה לא יכול
להתעלם מזה, קבלת את זה שאנחנו לא מתאימים להיות יותר מסתם
חברים טובים. אז למה לא תקבל את זה שאתה עדיין מסוגל לחיות
בעולם החיצוני עם זיכרון כל 'נשותייך' נצור בלבך, רק אם תעז
להרים שוב את ראשך מהרצפה אל עבר השנאה שיוקדת עמוק בתוך לבך
האוהב. רק אם תעז לאחוז בידייך בעוצמה את השנאה שעצורה בעמקי
נשמתך. עזוב את הגרזן ואת החרב בצד בינתיים... הם יחכו לך. אל
תיגע בקשתות ובחצים. ותפתח כבר את פיך ותגיד למה אתה סובל!"
דמעות זלגו מעיניה.
למה זה כואב לך כל-כך לראות אותי ככה
'מה את מבינה... את לא יכולה להבין את מה שאני עובר, את לא
יכולה להבין את מה שעובר עליי'.
היא רקעה ברגלה "תפסיק לשחק אותה מטומטם שנינו יודעים שאתה
מתחמק מעצמך, מתחמק מהעט ומהבעיות שלך. אתה לא מסוגל לסיים שום
דבר בחיים האומללים האלה שלך... אל תפנה ממני את מבטך, הסתכל
עליי, ותכיר באמת שלך. תכירי באמת שלנו!" בזמן שהיא דברה היא
נעמדה מעליי עם רגליים פסוקות והטיחה בי את זעמה. "למה אתה לא
מסוגל לומר לי שאתה עדיין אוהב אותי, שאתה לא מסוגל להתנתק
מקיומנו המשותף ביחד כאן. בשולי הלימבו האישי שלך. למה?"
פרחים החלו לפרוח באטיות מסביבנו.
3.
כי אם אני אודה בזה, אני לעולם לא אחזור לכאן יותר. ואני לא
מסוגל לזה יותר. אני לא מסוגל לאבד את הקשר שלי עם עוד מישהי
בגלל חוסר מעש מצידי'.
"מטומטם" היא הטיחה בי והתרחקה ממני בשני צעדים הצידה. "אתה כל
הזמן לא עושה כלום, בדיוק כמו עם גל ולנה, היית מטומטם, ולא
התאמצת לשמור על הקשר שלך אתן".
'הייתי מטומטם שלא השתנתי, אבל כן ניסיתי לשמור על אתן'.
"פגישה אתם וכמה שיחות טלפון זה לא ניקרא להתאמץ" היא שלבה את
ידיה מעל לחזה שלה ונעצה בי מבט לא מפוענח.היא נעמדה עם כל
גופה לכיווני "ומה עם מריה ואלינור?" היא שאלה אותי בחוסר נחת
"אלינור פתחה את הדרך אלייך, אך היא הבהירה לי שאני לא בשבילה'
"כמו עם קרין, שהיה חבר".
'ומריה, חבבתי אותה, אבל, לא ידעתי מה היא חושבת עליי'
"הכול תירוצים, יובל, ושנינו יודעים זאת"
'בבקשה אל תגידי את שמי ככה, את יודעת שאני לא אוהב את זה'
"אני אדבר אתך איך שאני רוצה" היא נעצה בי מבט מתריס מזעם "כל
זמן שאתה כאן מתנהג כמו תינוק מפונק ולא כמו הלוחם שמת בגללי,
אני אתנהג אלייך איך שאני רוצה" היא החלה לצעוד מצד לצד בזעם
"אתה זוכר איך התנהגת ליוליה?"
'איך אשכח...'
היא התעלמה מהתשובה שלי והמשיכה "לא חבבת אותה, ניסית להתרחק
ממנה, ועכשיו, עכשיו אתה מחשיב אותה כאחת החברות הטובות ביותר
שלך". היא נעמדה ממולי "אתה חייב להפסיק להיות מפגר, ולהתחיל
להיות גבר עם ביצים!"
'מה את רוצה שאעשה, שאתחיל ללכת ברחוב, ואדקור אנשים?'
"למה אתה טמבל?" היא נעצה בי מבט נוזף "אתה צריך לפנות לבריאה
שלך".
'למה, מה זה יעזור, כולם יודעים שזה רק יגרום לנו ליותר צרות'
"ומה אתה רוצה, ששום דבר לא ישתנה לעולם?" היא החלה לצעוק עליי
בזעם
'מעולם זה לא עזר בכלום, נלחמתי מול הבריאה. תמיד ניסיתי להגיע
לבריאה...'
"אבל מעולם לא נלחמת בה, מעולם לא ראית אותה מאז נטשת אותה
באמצע שומקום הזה שאתה קורא לו לבך!" היא קטעה אותי בזעם יוקד
"תמיד עצרת באמצע המלחמה, תמיד ברחת ברגע האחרון בחזרה לעולם
החיצוני. מעולם לא ניצחת, תמיד ברחת. אתה-מעולם-לא-ניצחת!" היא
הפנתה אליי אצבע מאשימה "תפסיק להיות הרכרוכי שהפכת להיות,
ותתחיל להלחם בשדים הפנימיים שלך!" היא עמדה מולי בהתרסה,
מוכנה לכל התנגדות שהציג בפניה. מוכנה לשבור אותי לשתיים.
בכל מקום שדמעה נפלה, צמחים נבלו, וכוכבים הופיעו במקומם.
'את צודקת' גיחכתי למראה ההפתעה בעיניה 'אני לא יכול לברוח
לעד, ולא יכול להוריד את הראש בכל פעם שיש מעט סכנה. אבל...
אין בי עוד רוח לחימה.'
"קודם תכיר בנו כאויבים שקולים, תכיר בקיומנו. ואז תוכל להלחם
בנו" ראיתי את התקווה שניצתה בעיניה, אך המבט המתריס עדיין לא
נעלם.
'איך להכיר בכם יותר ממי שאתם, אתם הזיכרונות והמחשבות שלי.
אני לא יכול לסגת מפני זה, את ואני יודעים זאת' התקווה שבעיניה
נעלמה והתחלפה בייאוש. היא הפנתה את גבה אליי והתכווצה כאילו
קר לה.
"אם אין לך מושג, אין לי מה לעשות איתך" היא לא רעדה, אבל
הבנתי שכל רגע היא יכולה לפרוץ בבכי. קמתי ממקומי וחיבקתי אותה
מאחור. היא התכווצה לרגע יותר, כאילו המגע שלי מכאיב לה. 'את
יודעת מה...' העברתי את מבטי מהשמיים לגבעות 'אעשה למענך הכול,
אלחם בזיכרונות, אשרוף את ההזיות. ואגע בבריאה. הכול למענך,
לילית'' היא הסתובבה בין זרועותיי, ונעצה בי מבט מלא תהייה,
אי-ודאות, ותיקווה.
"לילית', פעם ראשונה שקראת לי בשמי, בנזונה מסכן אחד. מה לקח
לך כל-כך הרבה זמן לקרוא לי ככה?"
'עד היום לא הייתי מוכן להודות בזה שאני בן-תמותה" היא פתחה את
הפה בשביל להשיב לי בעקיצה, אבל קטעתי אותה 'לא בן-תמותה מהסוג
הזה, מהסוג שרק נושם וחולם. ולא מעז להודות בקיום מי שנתנו לו
את הדרך לשוב הביתה.'
4.
היא חייכה לעברי "לקרוא לנו בשם..." היא התחילה לומר לי.
' ...זה לתת לכם משמעות ' השלמתי את המשפט ונשקתי אותה במצח.
היא קברה את פניה בין זרועותיי "אני אוהבת את השקיעה במקום
הזה" היא מלמלה בקול. הסתכלתי בשמיים מלאי הכוכבים שהתריסו
כנגד השקיעה הנצחית של השמש.
'חשבתי שאת אוהבת רק זריחות' הי נענעה בראשה ואמרה "בשולי
הלימבו, הנצח והרגע לעולם לא נעלמים. שניהם אותו הדבר." היא
הפנתה את גופה למחצה לכיוון השקיעה "ובלימבו" היא המשיכה "אם
תלך בכיוון ההפוך למיקום של השמש, תמצא את אחד הדברים היפים
ביותר בין כל הזמנים, הזיכרונות, והחלומות" קולה היה מלא
געגועים.
'ארחי שניגע יחדיו בבריאה, אני מבטיח לך ששוב תוכלי להיות שם.
ולהראות לעולם, וללימבו. את האישה הכי יפה שאי-פעם נולדה
לזיכרונות ולתקוות' נשקתי לראשה.
"טמבל... מה קרה לך פתאום?"
גיחכתי 'את האלה שהרגה אותי, שנולדה איתי מחדש...'
"טמבל..."
One goddess, one death, one light appone the sky, she`s
never gonna let you go.
היא חייכה בעצבות לכיוון השמש "רק אל תשכח מי אתה בכלל, כי עד
שהכל ייגמר... הרבה דם ישפך"
One goddess, one death, one light appone the sky, she`s
never gonna let you die
"אתה לא יכול להקל ראש בשום אויב, כי אם תעשה את הטעות הזאת
שוב... מצבנו יהיה גרוע הרבה יותר."
One goddess, one death, one light appone the sky, the fallen
are marching tonight towards the sky.
"תתכסה באפילה, תנצל את ההגנה שהיא יכולה להציע לך..." היא
הכניסה לי אגרוף בבטן שהוציא לי את האוויר מהריאות "ותפסי לשיר
באנגלית, אתה סתם מזייף" צחקתי עם מעט האוויר שנשאר לי בריאות
"טוב" היא אמרה ודחפה אותי קלות אחורה. "הגיע הזמן שתלך..."
היא כתבה לילית' על החזה שלי ונשקה את לחי ימן שלי. האפילה לא
אחרה לבוא...
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.