יושבת סתם ככה יום אחד ברחוב.
יושבת ובוהה בכל.
לבד.
לבד.
ולידי, חולף פרפר.
כל-כך יפה הוא היה, כל-כך צבעוני, כל כך...
אבל דבר אחד הפריד בינו לבין השלמות
הייתה חסרה לו כנף.
כנף אחת.
רק אחת!
יכולת לראות עליו שלקחו לו את החופש, או שהוא פשוט נגזל ממנו.
גורל?
לא, אין דבר כזה.
סתם אדם אכזר שרוצה לעשות רע.
או אפילו לא התכוון ממש, אבל בכל זאת, זה קרה.
כמה שכנף אחת יכולה להיות משמעותית
אני כל כך מזדהה אתו.
אני בוכה את הבכי שלו
כואבת את הכאב שלו
לא רואים את זה על שנינו
הוא בשלו, ואני בשלי.
אבל כל אחד יודע מה עובר על השני, זו הרגשה כיפית.
ממלאת כזאת.
עושה טוב
רגע, מה אני עושה בכלל?
מדברת עם פרפרים?
אוי, הוא נעלם... -
שוב לבד
בלי איש שמבין
בלי איש שאכפת לו באמת
שמקשיב
למה הלכת? למה?
תחזור!
תחזור!
בבקשה?
מאוחר מדי
אז אני אשב פה
לבד
לבד
ואחכה שתעבור עוד איזו חיה
עוד חיה כמוני.