ישנם משקעים שנותרים בשכבת הזיכרון האביכה: תריסי חלון
מאובקים, קיר שרוט, סדין סתור שאינו מעומלן.
בלילה האחרון שעשינו סקס, לבשתי שוב את המכנסיים הרחבים של
הקודמת שתפסה מרצע בשק המיטה העמוקה הזו, והרגשתי נינוחה
ונימוחה. לא התדברנו, לא חלקנו, גם לא נרשמו נגיעות לטובת הגב.
שבועות לאחר מכן ציינת, באדישות מופגנת, שהיה זה הסכם שלא
במילים. "ליחסים בינינו אין בסיס להתדברות. זה מה שנעשה, בין
השורות מתחת וממעל, לא באופן המילולי של התקשורת".
זו הייתה שינה, גרידא. באישון ליל, לפני ששירי הבוקר שנהגת
להשמיע לשרועות לצדך החלו להישמע, אסף אמדורסקי וקולגות שזימרו
בבריטון קטוע את סדרי היום והליל הקונקרטיים שלהם, פקחתי חצי
מבט ומצאתי את גופך הגרום, עדין, מט להתפקע מעליי.
זה היה אקט שנדמה כאילו נלקח מהסצינה בה האפוקליפסה מתדפקת על
מפתן הדלת ומחייכת מקאברי תוך מלמול "עכשיו". תנועות קצובות,
עדינות, שהתעצמו לכדי פורקן מהיר וגולמי. הצל שלך נדמה כמרחף
אל מול המבט הצידי שלי, על הקיר שנטבע טביעות אצבעות מפוחמות.
לרגע היית פרפר, לרגע ג'ירף מגושם.
היה שם דיאלוג אחר. בשעה שהזעת פנים וחוץ בין ירכיי, מסמן
אצבעות מתפקעות על צווארי, כל הווייתך מופנית הייתה למימד אחר.
פאזה שונה לגמרי. כאשר המרווחים בין האנחות בגווני סופראן נעשו
קצרים יותר, ידעתי שהקץ להוויה הזו שחווית דרכי קרב מתמיד,
וחשתי מה שהייתי מכנה בדיעבד רק בגדר חמלה. לפרקים עובדת היותי
אמצעי גרמה לי להרגיש כמו צינור מוכר להגעה לנקודות ציון
ראויות.
בצהריים, כאשר מחטי עץ האורן נחתו על פנינו מדושני השינה, מבעד
לחלון הסמוך דילגתי מעל הנקודות האדומות שהותיר היין שפג תוקפו
בליל האתמול, וצבטתי אותך, שתחוש. החדרת ציפורניים בכתפי
והלבשת את כתונת יוספה שלי, המפוספסת תכול. ירדתי לקרוא לאחיך,
מסמנת לו כוננות, "קשב רב, צעירו'ס!", קראתי לו. בקשתי שנתרגל
סימולציה. אנחנו נקפץ על המזרון הרעוע, והוא, שתי קומות תחתינו
יוודא שאכן לא שומעים את רעש הבלמים. את הצעקות שלי ידעתי
שהוריך שומעים ומעדיפים להחריש. צלילי המיטה המתדפקת בקיר
המסומן הזה הם שהדירו שינה מעיני, הצעקות היו פסקול של נוכחות,
לבטח לא כורח; אחיך אישר ששומעים, ובקש שלהבא את הסקס שלנו
נעשה בהרמוניה. אמרתי לו שהוא מוזמן, וכי אולי שלא כמו אחיו,
בעת הגדרת נוכחות הגופים המרקדים במקצב רתמי משותף, יהיה אתי.
בבוקר ארזת את הגיטרה, וזימנת לי שהגיע העת לעזוב. יותר לא
היינו מקפצים בדילוגי OCD מרהיבים בין פסי המדרכה המבהיקים,
סופרים בקטריות ונמקי רגליים של נפשות שאיבדו את ביתם. כתבת לי
על פיסת נייר, "תודה שהיינו". את המחברת והעיפרון השלכתי לבור
הביוב הקרוב, מחייכת בשעה שבעיני רוחי השלכתי מטבע לעבר באר
עמוקה, ושמעתי את ההדהוד שהתחלף בתיפוף רגלי העוברים והשבים
בציר התנועה עתיר החיות שמולי.
את פיסת הנייר הנחתי בידו המוריקה של חסר הבית שקבע את נוכחותו
שפיסת המדרכה המזרחית, בטוענה שידע שגם לאושיות שאינן יושבות
כדי נוכחות, אלא מהוות חריצי הוויה, ישנה הזכות לקבול. הוא
חייך לעברי, ומשך בידי. ישבתי לצידו, על פיסות העיתון ששזר
לכדי שטיח ססגוני. שמי ניבט מבין הכותרות. חשבתי שזו הדרך
היעילה ביותר להנציח את מה שניסיתי לחוות ביומיום המגובש לכדי
תקופה, בשלושת החודשים ההם. רכנתי לעברו, חסר הבית. הוא נולד
בקזחסטן והוריו כינו אותו יוליוס. זו הייתה הפעם הראשונה
שהבחנתי בארנב הזעיר הנתקל בסורגי כלוב הפלסטיק שלצדו.
ספרתי לו על ילדים שהוריהם קבעו את מגוריהם בבסיסים צבאיים.
רצים, מאיצים, מועדים במרחבי הירק, ונתקלים בש"ג. הוא רכן
לעברי ושלח לשון פתלתלה לעבר לחיי, וצייר פסים של דם. סומנתי
כקין המודרנית, עטורת כתונת יוספה, תאוות יצרים כרחל. לעובר
שנקבע בין החצוצרות שהדהדו דממה, בצהרי היום ההוא, על חלקת
המדרכה המזרחית, התעתדנו לקרוא אלקנה. |
