פרולוג
אני יודע, כשאהיה גדול, תהיה לי ילדה בלונדינית. בכל בוקר היא
תקפוץ עליי כדי להעיר אותי, אני אכין לה סנדוויץ' [סנוויץ'
בשפה שלה] ואעשה לה צמות. היא תהיה הנסיכה הקטנה של אבא, היא
תבוא לצלול איתי, לירות איתי, לטייל איתי. היא תדבר בקול חמוד.
ויהיו לה עיניים גדולות ואפורות ובכל רגע נתון היא תעשה לי
פרצוף עצוב עם עיניים תמימות ואוהבות, אני אחייך, היא תחייך.
כשהיא תבכה, אני אבכה. וכשיבוא היום, היא תגיד לי בשבת: "אבא
כבר אין לי כוח, אני כבר לא הילדה הקטנה שלך". אני אבכה לבד
ואחפש ניחומים באהבת נשים, במוזיקה ובמלנכוליה. השנים יעברו
והיא כבר לא תגור בבית. הכל יזרום, כי הזמן לא עוצר. ובשבת אחת
היא תבוא אליי בבוקר ותיכנס למיטה שלי כמו ילדה קטנה. כשאתעורר
אני אראה שהיא בוכה, אותן עיניים אפורות מפעם, אותן עיניים גם
עכשיו. היא תחבק אותי ותגיד שהיא אוהבת אותי. תוך זמן קצר היא
תחזור לעיסוקיה, אבל אני אעבור לעולם השני רגוע.

נסיכות, מה ההגדרה של נסיכה? מישהי עם כתר שנולדה לזקן עם כתר?
מישהי שיום אחד תהפוך לשליטה ותחליט מי יחיה ומי לא? מישהי
שתהיה המנצלת כנגד המנוצל? מישהי עם הרבה כוח? או פשוט סתם עוד
מישהי עם שער, עיניים, שדיים, תשוקה ורגשות, מישהי כמו כולן?
לא משנה מה, לא משנה מתי, איפה, איך ולמה. יהיו אלו הבנות שלי,
שהן תמיד יהיו משהו בשבילי, שבכל מצב כאשר אני אחשוב עליהן זה
יהיה כעל משהו מעבר לסתם מישהי, סתם תחת, או סתם שער.
נגיד שקרה לי משהו רע ואני ארצה לדבר עם מישהי, זה תמיד יהיה
עם אחת מהן.
נגיד שאני אהיה טיפה בודד, אולי טיפה חרמן ואחשוב על להיות עם
מישהי, זה לא איתן.
אותן אני שומר. לרגע, מקום, מצב שזה יהיה באמת זה, שזה יהיה
ממושך ושאזכר לטווח הארוך, לכל החיים אפילו וכמובן שזה יהיה
זיכרון משובח. אלו הבנות שאני אעשה הכל בשבילן, הכל בשביל
להיות חלק מהן, הכל בשביל להיכנס עליהן. אני עוד אכנס לכל אחת
מהן מכל הבחינות, אני כמעט בטוח. אכנס לנשמה של כל אחת מהן, זה
לפני. אעשה שמות בנשמה של כל אחת מהן. לכל אחת מהן. כן.
עינב. שלא משנה מתי, תמיד "ארצה" אותה, היא תמיד הכירה אותי
יותר מכולן, תמיד "קראה" אותי, גם אם לא דיברתי, גם אם לא
היינו בקשר חודש, היא הייתה באה ושואלת אותי: "למה אתה ככה? מה
עובר עליך?". היא רואה הכל. היא מרגישה אותי ואני מרגיש אותה,
זו עינב.
סתיו, שהיא האהבה הראשונה שלי, תמיד טענתי שהיא זאת שביגרה
אותי שלב אחד או שניים. לה תמיד סיפרתי הכל. רע או טוב, אני לא
מסוגל להסתיר ממנה אף לא פרט קטן. אין יום שאני לא חושב עליה,
אין חלום שהיא לא חלק ממנו, אין רגע שהיא לא אצלי, היא תמיד
חלק ממשהו. מה אני אגיד, אני אוהב אותה.
מורן, שמהפעם הראשונה ידעתי, היא מושלמת, רק משופרת. ואני רוצה
רק ללמוד אותה, את דרך החשיבה שלה, ללמוד את הידע השטויות שלה.
וכן, איך לא, ללמוד את הגוף שלה. רונה שתמיד הייתה הפנטזיה.
עם שלושתן אני מדבר בגלל שאני רואה ומרגיש את הבגרות שלהן,
במיוחד של מורן.
עם שלושתן הייתי, אבל כנראה שלא הייתי מספיק בשביל לספוג אותן.
כנראה שלא נכנס בי מספיק רעל שלהן כדי לפתח אנטיגן. והרעל
בתוכי כל יום כל דקה.
כנראה שהן יהיו הנסיכות שלי עד שאכבוש אותן. עד שאגיע לעוגייה.
ואגלה שהן כמו כולן.
אני בטוח שיהיה לי הזמן הזה עם כל אחת מהן, אם זה יהיה באיטליה
עם סתיו, או בת"א עם עינב. ומורן, נו צריך שיהיה מתח ועתיד לא
ידוע. כמו החיים, מתכננים הרבה דברים, אבל מה יהיה ומה יקרה.
מה תהיה התגובה הבאה, מה היא תגיד, מה היא תרגיש, זה יוביל למה
שאתה תגיד, למה שאתה תרגיש ומה להגיד ומה להרגיש ומתי להסתיר
ומתי להיפתח ואיך להתנהג ואיך לשלוט, מאיזה סוגים ומאיזה גזעים
ואיזה גילאים ואיפה עושים ומה התזמון, איך יודעים, איך יודעים
שלא, איך שולטים בזה, מה עושים, מתעייפים, מתעוררים. מגלים
שהכל שונה. שהכל משתנה. שהכל שטויות.

השנתיים

"מלמטה למעלה - אכילת הביסקוויט ראשון ואז בתנועה קצרה וחדה
הופכים את הקרמבו ומנסים ללקק את התוכן מבלי לפגוע בציפוי, או
לקלף את הציפוי מבלי לפגוע במילוי. בכל מקרה, הדוגלים בשיטה זו
משאירים את הקרמבו עצמו לסוף ומייחסים פחות חשיבות לטיב
הביסקוויט."
יעל דרור

"גם אני אותך, לילה טוב מתוק שלי", סיימה סיוון את השיחה.
כיביתי את האור, הזדחלתי מתחת לשמיכה, כשעצמתי את העיניים, שוב
שתי הפנים הופיעו מולי. אז הדלקתי את הטלוויזיה.

האמת היא שהכל התחיל לפני חמישה ימים בערך, יותר נכון שנתיים.

20.6.02 - 12.4.02

היא אמרה לי שהיא ממש בכתה כשהיא קראה את המכתב. אבל בכל זאת
לא, אז מה את בוכה בכלל, למרות שזה עשה לי טוב העובדה שהיא
בוכה. כי זה אומר שהיא מרגישה משהו. זה אומר שזה נוגע בה
איפשהו, שזה מרגש אותה, שזה לא סתם עוד מכתב.
בכלל כל העסק הזה אבסורדי שאדם רוצה שמישהו שהוא אוהב יבכה.
למה זה עשה לי טוב לשמוע את זה? אני אוהב את סתיו, אני אמור
לרצות שהיא רק תשמח ותחייך. אולי אכפת לי מעצמי יותר ממנה
פשוט. גם למה הבכי הפך להיות דבר כל-כך חזק. זה אחד הדברים הכי
טבעיים שקיימים, כשכואב לך אתה בוכה, אם זה נפשית ואם זה
פיזית. אפילו כיף לבכות, זה נורא משחרר, זה אני האמיתי, לא מול
כל שכבות האגו. איך הבכי הפך לפעולה של חלשים. למה אנשים
מתביישים לבכות. לדוגמא כשהייתי בהופעה של ברי עם ידידה שלי
וחבר שלי. חברה שלי גם הייתה שם עם חברות שלה, אני לא רציתי
להיות עם חברות שלה והעדפתי להיות עם שלי, כמו כל בנאדם הגיוני
ובגלל זה לא הייתי באותה הופעה עם חברה שלי. כשנגמרה ההופעה
חברה שלי ראתה אותי מתחבק עם ידידה שלי. באה אליי.
"לך תזדיין", הפנתה את המבט והלכה. אני, שלא התרגשתי משטויות
כאלו, פשוט הלכתי. למחרת בת דודה של חברה שלי אמרה לי שאתמול
אחרי ההופעה חברה שלי בכתה באוטו. אני, שלא רוצה שחברה שלי
תבכה, כי לא יצא לי מזה שום דבר טוב [על זה אני עוד ארחיב], אז
התקשרתי לחברה שלי. "מותק, אמרו לי שבכית אתמול, אני לא יודע
איך פגעתי בך, אבל אני מצטער", אמרתי. "לא בכיתי!" הצהירה חברה
שלי.
"טוב, פשוט בת דודה שלך אמרה לי שכן."
"אולי היא חשבה כי ירדה לי דמעה מרוב עצבים", חברה שלי תירצה.
מה, קשה לה להגיד "כן אני בכיתי"? מה? למה לא? אני אוהב אותה
פחות? מה? למה לא מבינים שרק יאהבו אתכם יותר. כי ידעו שאתם
מרגישים, שאתם אוהבים. כאלה דברים מחרפנים אותי לפעמים.
מה אני עסוק בזה בכלל, בוכה או לא. סתיו לא איתי והיא לא שלי
ואני רק שומע את אותו השיר שוב ושוב...

"אני מפנה מקום בפה לנשיקות שלך
מפנה מקום מסביב לשתיקות שלך
מפנה מקום בלב ללחיצות שלך
מפנה מקום בבטן שאוכל לבלוע אותך
אני מפנה מקום בתיבה למכתבים שלך
מפנה מקום בראש לשדים שלך
מפנה מקום בלחי לסטירות שלך
כל כך הרבה מקום ואת בשלך
את בשלך... את בשלך
כל כך הרבה מקום
את יכולה להישאר לישון
ואם תהיי לגמרי שלי
לא יישאר מקום בשבילי
אני מפנה מקום בארון לבגדים שלך
מפנה מקום באלבום לתמונות שלך
מפנה מקום מול האור לצללית שלך
מפנה מקום בחושך לנשימות שלך
אני מפנה מקום על הכר לשערות שלך
מפנה מקום בפינה לכפכפים שלך
מפנה מקום שאליו אוכל לברוח אתך
כל כך הרבה מקום ואת בשלך
ואת בשלך, את בשלך
כל כך הרבה מקום
שאי אפשר כמעט לנשום
ואם תהיי לגמרי שלי
לא יישאר מקום בשבילי"
[ברי סחרוף.]

האמת, השיר מעציב אותי, אפילו מאוד, אולי בגלל שהוא ממש, לפחות
כרגע, המציאות שלי עם סתיו. בכל אופן, השיר מעציב אותי, אבל
בצורה שונה, זה עצב שונה. זה עצב אבל עצב שממלא אותך, אני לא
יכול להגיד שהלב שלי ריק עכשיו. הוא מלא, מלא בעצב. אני די
אוהב את המלנכוליה הזאת. היא טובה לבריאות נראה לי. היא עוקפת
את כל הציפוי ה"קשה" של האגו, המשחקים וכל השטויות האלו. עצב
שמח, זה לא עצב, לא יודע מה זה.
הנה אני מוצא את עצמי שוב, עסוק בשטויות ומסתכל על עצמי, אם
הבכי טוב או לא, אם העצבות או כל דבר. אני ללא ספק עומד
בסיטואציה הכי לא נוחה. סיטואציה שאין לך מה לעשות, זה לא
בשליטתך, הכל בשליטתה, אין לי מה לעשות אין לי כבר מה להגיד,
אין על מי להוציא את העצבים. חוץ מהדפים.
כל הזמן אני חושב אילו זה היה הדדי הכל היה כל-כך, קל, מושלם,
אני חושב. זה כיף לאהוב מישהו, זאת הרגשה ממש טובה שאתה יודע
שיש מישהו שאתה מוכן לתת הכל בשבילו. אבל רק כשהוא מחזיר לך.
ברגע שאני נותן לה, מראה לה. והיא לא לי. זה מוריד כל חשק,
מרדים כל תשוקה. וכמה עשיתי בשבילה, כמה אני מוכן לעשות
בשבילה, כמה חיכיתי בשביל הנשיקה שלה. אלוהים כמה, זאת נשיקה
שאני לא אשכח בחיים שלי.
ביום העצמאות, מצאתי את עצמי פתאום ישן אצלה. ובשיא התמימות
נשקתי לה על הלחי נשיקה קטנה, ואז עוד אחת, ועוד אחת, ועוד
אחת, ואחת שכבר יותר קרובה לשפתיה ואז... סוף סוף. אני זוכר
שהרגשתי כאילו זה הרגע הכי מושלם בחיים שלי, זהו, תודה רבה,
הגיע הזמן, חלום שהתגשם. הרגשתי...
למחרת חזרתי הביתה מאושר, כאילו שכבתי בפעם הראשונה. זהו,
הייתי בטוח שאני יודע עם מי אני הולך לבלות את התקופה הקרובה.
טוב, לפחות ככה חשבתי, קיוויתי.
למחרת סתיו התקשרה אליי, היא יודעת שאני ורוני התנשקנו, מאיפה
איך ולמה? ישר הבנתי שאיבדתי אותה. מה שכל-כך רציתי, מה שהכי
רציתי איבדתי תוך יום אחד, יום אחד! לא שבוע! לא יומיים! יום!
סעמק!!! ואחרי שריחמתי על עצמי קצת והתעצבנתי קצת והלכתי
וישבתי עם חברים קצת. התחלתי לחשוב מה עכשיו, מה אני עושה כדי
לא לאבד את סתיו. אז יכולתי לעזוב הכל, "לברוח" כמו שתמיד אני
עושה, ופשוט ללכת ולהיות עם עינב.

אפשר להגיד שעל עינב די נדלקתי, השער השחור היפה שלה, היא
מתלבשת ממש לפי הטעם שלי, והיא הייתה נראית חמודה ותמימה.
יום אחד היא באה אליי סתם ככה בלי שום התראה מוקדמת, אז הבנתי
ש...
עם עינב לא מיהרתי ולא כלום. עד שבאיזו מסיבה אחת מצאתי את
עצמי מתחרמן איתה כל הערב, וכל זה בתקופה שאני רודף אחרי סתיו,
בתקופה שאני נעול על סתיו. אמרתי לעינב שאני לא יודע מה נסגר
איתי כי יש לי גם את סתיו וגם אותה ואני לא יודע להחליט. באותו
שבוע, השבוע של הבחירה, שרון בכלל ירדה לי והכל התבלבל לי ומלא
כיוונים היו פתוחים ולא ידעתי מה לעשות. אז אמרתי לעינב שאני
רוצה את סתיו ונראה לי שאני אוהב אותה.

אבל לא, לא הפעם, הפעם אני לא מוותר, אני עוקף כל ציפוי שקיים,
ונלחם. סתיו תהיה שלי. הייתי אופטימי. תמיד טוב להיות אופטימי,
למרות שזאת התנהגות טיפה תמימה, כי תמיד יהיה עוד משהו שחור.
אז למה לחשוב שבסוף יהיה לבן. הלבן מתלכלך מהר ואז שוב פעם
עובר כביסה, ושוב פעם מתלכלך. לעומתו השחור, לוקח זמן עד שהוא
מתלכלך וגם אם הוא מתלכלך זה לא בולט כמו בלבן.
ניסיתי לעשות הכל כדי שסתיו תחזור, כתבתי לה, ביקשתי אלפי
סליחות, הסברתי אלפי הסברים, אלפי תירוצים.
נראה לי שסתיו הבינה שאני מצטער על הכל, שהבנתי וששגיתי. אבל
השאלה היא האם הכל יחזור להיות כמו שהיה. זה יכול לעלות לה את
האגו יותר מדי, או שאני ארגיש כאלו אני על תנאי. זה אף פעם לא
יהיה מה שאותו רגע קצרצר היה. אולי בבגרות גבוהה יותר עוד כמה
שנים. עם כל הדברים הללו כל מה שרציתי זה ללכת ולראות אותה,
לדבר איתה, אבל המרחק הזה ממנה והקשר הלא פיזי הזה שמתקיים
בינינו פשוט הורג אותי.

הלכתי אליה באותה השבת, סתיו אמרה לי את המשפט הכי ילדותי שהיא
יכלה להוציא מהפה. "הבטחתי לעצמי שאני לא אתנשק אתך היום" אוי
איזה משפט, דווקא גרם לי לאופטימיות מסוימת. האמת היא שאני גם
אחכה שנתיים. במיוחד לנשיקה שלה. אבל המשפט הזה כל-כך הציק לי
בראש, כל-כך, בעע... הכל בגלל החברה המעצבנת שלה.
רציתי לירוק עליה, על סתיו, זה היה יכול להיות נחמד. אבל
העדפתי פשוט להגיד לה מה שאני מרגיש; "סתיו אני אוהב אותך!".
כן כאן הרגשתי מה היא אהבה בפעם הראשונה, כך אני חושב לפחות,
ככה אני מרגיש. אבל הנה אני אצלך ואת אומרת לי כמה שהרסתי הכל,
שכל מה שאמרתי הכל שטויות, שאני סתם הבטחתי לכולם הבטחות, שבלה
בלה בלה בלה בלה...
זהו איבדתי שפיות, איבדתי כל טיפת גבריות שהייתה בי. "סתיו אני
חייב אותך! בבקשה". אני שונא אותך, לא בעצם אני אוהב.
איך הכל היה ורוד, הייתי בטוח שסוף סוף מצאתי אותה, את האחת,
כל הזמן הזה של סתם הייתי בטוח שהנה הנה האהבה, שמחכים לה,
האמת היא שבאמת מצאתי אבל היא לא מצאה אותי.
והנה התקווה אט, אט הולכת, אני כבר מיואש, היא לא רוצה לראות
אותי. היא כבר, אוף... אין לי כבר מה לעשות ניסיתי הכל.
עכשיו נותר רק לחפש דרך מזה לברוח, ואין לי מה לעשות אין לי
כלום, אין למי לדבר, אז מור ומעיין מקשיבות לכל זיוני השכל שלי
ואומרות כמה שאני מושלם ושהן לא מבינות את סתיו ובלה בלה
בלה...
אבל מה עוזרים לי כולם? מה זה נותן לי אם כולם מבינים את הכאב
שלי? מה מישהו בכלל יכול לעשות? מי שיכול לשנות את המצב זאת
סתיו ואולי לכמה שעות השתייה החריפה. אבל רק סתיו הכל תלוי
בסתיו.
המצב נראה ככה שבוע אחד ובשבוע הבא סתיו באה אליי, והכל נראה
הכי יפה וטוב שיכול להיות, אפילו הכנתי ארוחת בוקר ולקינוח
מקפא פרות יער. אחד מרגעי הילדות הכי טובים שלי, שאחר כך
התנשקנו והיה לנו טעם של ג'לי בפה. כמה שזה רגע קטן, הבנתי
שבשבילי הוא המון. אבל ככה זה שבוע, ושבוע אחר כך שונה לגמרי.
שונא את המצב הזה שאני תלוי בה. כמה שאני רוצה אותה, אני
מתחרפן. והכי מעצבן שהיא גם לא אומרת לי ללכת, ואני כמובן נשאר
כמה שאני יכול, וכל פעם אחרי שהיא לא מתייחסת אליי, לא שמה
עליי, אני רודף אחריה והיא פשוט כלום, כלום, כלום. פתאום אני
מוצא את עצמי מתנשק איתה שוב. אבל הנשיקה הזאת שמעירה ליום
אחד, ומורידה אותך לחושך לשבועיים...
אבל למה אני לא הולך פשוט, ובמקום זאת נשאר לסבול איתה. וככה
כל פעם, אני מתאמץ לראות אותה ואז אחרי שבוע רואה אותה, ואז
שוב פעם שבוע של סבל.
סבל, סבל, סבל, סבל. נשיקה סבל, סבל, סבל. נשיקה.
בשביל מה בשביל הנשיקה שלה?! והיום ההוא שאני והיא היינו בים,
חשבתי שזה הרגע שזה הסימן, שזה השער אל שביל האהבה שלנו, כל
יום התאהבתי בה יותר ויותר. כל יום שעבר רק נפגעתי יותר. זו
התקופה בה התחלתי לכתוב שירים, מה שעוזר לך לסדר עניינים עם
עצמך, להוציא הכל על הדפים, לברוח, מעבר לכשרון ושאנשים יגידו
שאתה כותב יפה או לא, למרות שגם זה מתישהו משפיע עלייך מאוד,
דברי המבקר, אבל איך אמר יאן סיבליוס "אל תתייחס לדברי המבקר.
הרי מעולם לא הוקמה שום אנדרטה לזכרו של שום מבקר." בכל אופן
הכתיבה עזרה מאוד, הרגיעה, אבל הימים סתם עברו להם בלי משמעות,
בלי כלום. יום אחרי יום אחרי יום אחרי יום...

שרון והבריחה
ישבתי בחדרי וארגנתי כמה דברים אחרונים לקראת הטיול השנתי,
ההכנות של הטיול השנתי, מצחיק קצת איך לכל אחד יש את הסדר שלו,
הזמנים שלו והלחץ שלו, אני סתם מסדר. אני אוהב את הבנות
שמתכננות חודש לפני הטיול, מה הן ילבשו בכל שעה בטיול, הן
רושמות מה הן לבשו בשנים הקודמות כדי שבטעות לא יחזרו על אותו
השילוב ועל אותו הבגד פעמיים באותו החודש בחודש חס וחלילה. זאת
תופעה שאף פעם לא הבנתי, כולם כל-כך מקפידים לא ללבוש אותו
ג'ינס פעמיים אבל רק מי שלובש אותו באמת שם לב שהוא כבר לבש
אותו לפני יומיים. אני אישית לא שמעתי על איזה בחור שהסתכל על
בחורה, הכיר אותה וזיין אותה או שסתם הלך איתה לסרט או שסתם
עברה מולו ברחוב, ויום למחרת שהוא יושב עם חבר שלו והוא נזכר
בה וסיפר עליה "אחי איזה ג'ינס זה היה, והחולצה שלה וואיי
לפנים!". יותר הגיוני "כושלראבק איזה כוסית! עניים כחולות איזה
תחת!". למרות שגם על העיניים התחילו להסתכל פחות.
האמת, שאם כבר תחת ומראה חיצוני בכללי, לי אישית הכי חשוב
הפנים. שפתיים מעוצבות, עניים יפות כחולות וגדולות עם ריסים
ארוכים ואף חמוד. גם השער מאוד חשוב, אני לא מסוגל להיות עם
מתולתלת ממש. בשנייה שיש למשהי תלתלים הרמת יופי שלה יורדת
ב-84%. וצבע, עדיף בלונדיני, או שחור, או ג'ינג'י נו לכל צבע
יש את הסקסיות שלו. נגיד למורה סקסית יהיה שער ג'ינג'י אסוף עם
עיפרון תקוע בגולגול, ל'קאוגירל' יתאים יותר בלונד, ושחור
יתאים לסוג של סקסיות יותר רעה, שולטת.
בכל אופן הן תכננו הכל ארגנו את התיק והכל מוכן. האמת, הלוואי
והייתי כזה אני תמיד עושה הכל בשנייה האחרונה, שוכח חצי
מהדברים ומוצא את עצמי באמצע מדבר יהודה עם בוקסר וחולצה של
אחותי עם תחרה ופרחים ורודים. זה לא שאני לא ממוחשב או מאורגן.
אני כן, אבל בדברים החשובים יותר בחיים, ואם זה בקשר לטיול
שנתי אז בדברים חשובים יותר בטיול השנתי.
בכלל טיול שנתי, כאילו שלכל האנשים האלה אכפת מהארץ שלנו,
מהטבע שלנו, ממה שהרסנו ממה שהם עדיין הורסים. אכפת להם רק
מהלילה באכסניה. חבל שזה ככה, אלה דברים מעצבנים, לא יודע איך
אפשר לתאר כעס כזה, שאנשים פשוט הורסים את העולם היפה הזה ואי
אפשר לעשות כלום, אני בכלל בעד להקים יחידה סודית שתשתלט על כל
כור אטומי בעולם. שזכויות החיות יהיו שוות לזכויות האדם כי בכל
זאת כולנו תושבי כדור הארץ, ורצח בעל חיים יחשב לרצח אדם.
והעונש קשה בדיוק באותה מידה כמו רצח של אדם לאדם כך אדם לחיה.
ובפעם הבאה שצבי יפה יעבור ליד הציד הוא ישתחווה. אדם שהורס
יער בשביל קניון מזדיין לעוד פאקצות מטומטמות, ישרפו את
הקניון, את הבית שלו, וכל דבר שקשור למשפחה שלו. ויקימו שמורת
טבע גדולה באותו מקום. שהאוכלוסייה של החיות תגדל, שבעין גדי
ירוצו אלפי נמרים, שיהרסו כל כביש, ויחזרו לרכב על סוסים כולם,
שכל אחד יגדל בחצר מה שבא לו ויעשה החלפות עם השכנים בעד חלב
וכאלה, שלא נהרוס את הטבע, אלא נשתלב אתו! שהגבר יחזור לחזר
אחרי האישה, שלהקים משפחה זה יהיה באופנה. אבל כל זה זה שלב
השיא של התוכנית. צריך להתחיל מזה שכל מנהל מפעל שמזהם את
האוויר, יקשרו אותו לערובה עד שהוא יגיד שהוא רוצה לסגור את
המפעל, ושכל מפעל שכל החרא שלהם נשפך לים, שיעשו להם יום כיף
בפארק המים החדש, שבמקרה ליד המפעל שלהם, הביוב שלהם והם יבינו
שהם בסוף יהפכו למוטציות אז הם יסגרו את המפעל. נתחיל מקטן,
מתישהו.
היינו יכולים להשתלב עם הטבע ולחיות בבריאות עוד המון שנים,
במקום להשמיד אותו ולחפש אותו אחר כך בנרות. בכלל כל ה"קדמה"
הזאת והטכנולוגיה עאלק! הם הורגים את הדורות הבאים שלכם! וזה
אם לא תהיה מלחמה אטומית בשנים הקרובות. כל הקדמה הזו היא רק
התרחקות. התרחקות ממה שברא אלוהים.
אנשים צריכים להתחיל להתחבר עם הטבע, לצלול, להיות בים לשחות
עם הדגים. מנותק מהעולם הזה, רק אתה, המים והדגים, שלווה
מושלמת. אבל אפילו בים, אפילו שם האדם הורס, צד. למה כל בבון
בישראל חייב ללכת לים המדהים שלנו, לצלול ולהוציא משם אלמוג,
חיים שלמים היו לאלמוג הזה, האלמוג היה שם קודם. מה הקשר בינו
לבין הבבון, למה? כי לשמעון הבבון מחולון בא אלמוג בחצר. כמובן
שביום אחד ג'ניה אשתו השמנה תנקה ובטעות תשבור את האלמוג
ותזרוק אותו לפח, כי היא חשבה שזה סתם משהו שהבבון שלה או הכלב
שלה הביאו. ראבק! אתם הולכים לים, אתם אורחים שלו ושל הדגים,
אז תתנהגו כמו אורחים. היו פה חיים הרבה מלפניכם, ועדיין יש.
מי זה אתם בכלל?! אנחנו, כולנו?! גוש חרא אחד גדול שצריך
להוריד אותו בניאגרה. את כולם, אחד אחד. לתת לטבע לעשות את
שלו, לא שאנחנו נעשה את הטבע, תכף גם יחליטו מתי יהיה חורף מתי
קיץ. מתי ירד גשם מתי שלג. אז מה אתם מזיינים את השכל על
אלוהים, אפילו את התפקיד של אלוהים אנחנו לוקחים. מי אתה יא
זקן מניאק לבוש בלבן שכולם מביאים לך כסף כדי שתגיד משהו על
אלוהים? אתה בכלל יודע מזה אלוהים? יא בן זונה מזדיין נוכל,
חמדן, תוריד את חלוק הלבן ותלך לזיין מישהי זה מה שאתה מת
לעשות כבר ממזמן, עאלק אלוהים, איפה אלוהים? בין כל
הפוליטיקאים? ב'פלאפל דבורה'? לך לאיזה הר בנגב, תדליק מדורה,
שב שם עם ילדה אהובה. בלי כל השטויות האלה, תאהב אותה עשה איתה
אהבה בלי סדינים מעל, עשה זאת כמו שהטבע ברא אותנו. תלך ערום,
כמו אדם וחווה. שם בהר ליד המדורה, ליד אהובתך תסתכל על
הכוכבים טוב טוב, ואז תרגיש שאלוהים כאן. שאלוהים אתך, כי כן,
יש אלוהים. אבל לא בכסף, בצביעות ובשקר. באמת אתה חושב שאלוהים
הגדול מכולם מלך היקום באמת מעניין לו את התחת אם ששון
מירושלים אכל גבינה ובשר. זה לדעתך העיסוק של אלוהים? הוא
מסתכל עלייך לראות אם אכלת בשר וחלב, ועוד שם לך סטופר. כדי
שתדע מתי מותר לך לאכול מה. זה הזמן להתעורר. "אם יכולתי לחזור
לשבת על עץ עם הקוף הראשון, מי זה אמר שהזנב מיותר? לקחת בננה
עוד לא מאוחר!". אם סחרוף, אם...
הדתות זה זין, זה עוד משהו שמבדיל אותנו אחד מהשני כאשר כולנו
שווים. אם כתוב לי בת.ז יהודי ולו כתוב נוצרי אז אנחנו שונים?
אלה בסך הכל אותיות. מה ההבדל בין נצרות, יהדות, בודהיזם,
איסלאם ועוד מאות דתות [חבל שהאמריקאים הרסו רבים מהן אבל אתם
יודעים אי אפשר לדבר מול הפטריוטיזם האמריקאי, חבל שזו לא הארץ
שלהם בכלל והם פשוט הרגו את כל האינדיאנים אבל לא נדבר על זה,
מסוכן לדבר נגד האמריקאים [דיקטטורים של קפיטליזם מטומטמים.]
לסיכום, לא צריך להאמין בדתות אלא בטבע ובאלוהים.

אז הנה אני יושב עם כולם בחדר אחרי יום שלם של הליכה. סידרנו
אחלה מוזיקה לחדר, עם שתייה והרבה אוכל, כמובן שזה מצחיק וכיף
אבל משהו כל זמן הציק לי, כל הזמן אני מסתכל על הפלאפון שבפינה
ומחכה שיצלצל. שסתיו תתקשר. אבל כמובן שמסתכל ומחכה לחינם. מה
כבר ביקשתי רק שתתקשר! שפשוט תלחץ כמה ספרות תשאל אותי מה
נשמע, ושתעשה לי את היום הזה ליום הכי מאושר בעולם! אז למה אני
לא מתקשר אליה? שוב פעם הציפוי הזה? כוס אמא שלך תתקשרי! הייתי
מוכן לעזוב הכל לארוז הכל ופשוט ללכת ברגל אליה. הייתי כל-כך
שקוע במחשבות כל הזמן.
סתיו, סתיו, סתיו, סתיו, סתיו, סתיו אצה בדמיון. לא שמתי לב
בכלל מה הולך לא כלום. ניסיתי לצחוק בכוח באתם רגעים, לנסות
להעביר את המחשבה. עד שהוציאו אותי מהמחשבות והבלבולים.
"בוא שנייה" שרון קראה לי.
הלכנו אני והיא לחדר, כולם חייכו, כולם מכירים את העבר שלי ושל
שרון. היא התיישבה על המיטה ממולי ואני על המיטה השנייה
ממולה.
"נחש מה אני רוצה?"
"לא יודע שרון" כמובן שידעתי מה היא רוצה, בחיים לא היה לנו
משהו חוץ מזה לי ולה. זה היה הקשר היחיד שלנו מסוף כתה ח' ואין
שום דבר מעבר לזה. כמובן שהיא תמיד טענה שיש משהו, שהיא כמו
אמא שלי, אולי זה נכון היא הכירה אותי יותר טוב מכולם ולמרות
זאת גם היא תמיד אמרה "אני בחיים לא אכיר אותך".אולי היה לנו
קשר מיוחד מעבר לכל דבר, אבל הדבר שהחזיק אותנו זה היה דבר אחד
מסוים.
"נו שרון מה את רוצה אין לי כוח?!"
"אני רוצה..." היא ממש לא הסמיקה, היא סתם משחקת משחקים כמו
כולן.ואחרי שאכלתי את הציפוי שוקולד השברירי הזה.
"אני רוצה לרדת לך" אמרה בטבעיות שכזו. מה וואלה?! לא ידעתי,
זה הדבר היחיד שאנחנו עושים אם אני לא אוכל או משהו.
"לא שרון, יש לי חברה"
"טוב... הפסד שלך" היא קמה והלכה. ואני נשארתי עם, פרצוף מעוקם
שכזה. והמוח התחיל לפעול סתיו בכלל חברה שלי? היא לא כלום! היא
לא מתקשרת אליי לא כלום! היא בכלל לא רוצה אותי! אני סתם באיזה
חלום! היא על הזין שלי! והנה אני במסע שכנועים עצמיים. אבל
חשבתי שהשתנתי שזה כבר לא אני. זה יכול להרוס הכל, כל אפשרות
שאולי עדיין קיימת. גם כן סתיו הזאת?! על עינב וויתרתי בשבילה!
עינב אוי כמה שהיא רוצה אותי, וכמה שאני רציתי אותה! מה סתיו
הזאת פתאום?! ומה שרון הזאת קשורה?! היא פה כדי להרוס כנראה!
ה' שלח אותה כדי להרוס לי! בדוק, בדוק, בדוק! גם בשבוע שהייתי
עם עינב שרון מצצה לי! וזהו פשוט מצצה! זוועה במובן מסוים. זה
להפסיד דברים חשובים בשביל 45 דקות של עינוג! שווה את זה?! כוס
אמא של סתיו הזאת! אז יצאתי מהחדר ו...
"שרון!" שרון הסתובבה.
"אני כן רוצה, בואי." שרון חייכה לקחה לי את היד ולקחה אותי
לכיוון החדר שלה, בדרך היא נעצרה.
"אבל שזה יהיה ברור שאתה לא מספר לאף אחד כי בלה בלה בלה בלה
בלה בלה בלה בלה..." זה בערך מה ששמעתי.
נכנסו לחדר שלה, כולם הסתכלו וכולם ידעו. שרון כיבתה את האור.

"אממ... שרון לא טיפה חשוד?" שרון עשתה פרצוף מעוקם וקמה
להדליק את האור.
"אופס, חשבתי שלא היה אור" אמרה לכל מי שישב מחוץ לחדר
בתמימות. כל השכבה כל הבית-ספר ידע שזה הקשר שלנו, אבל היא
תמיד הייתה חייה בעולם משל עצמה מלא בשקרים וריבים. התיישבתי
על המיטה, ושרון התיישבה מולי על הברכיים. האמת היא שהייתי מת
לעוף משם עכשיו ואיך שהו להגיע לזיכרון יעקב, רק לחבק ולנשק את
סתיו, אבל במקום זה אני פותח את הכפתורים בג'ינס, וכשאני עוד
חושב על סתיו, חושב איך אני רוצה לחבק את סתיו שרון כבר הורידה
לי את המכנסיים, ואז היא הכניסה את היד מתחת לתחתונים ומעבירה
ידיים חמות על ה... שלי ומוציאה אותו דרך החור, החור הזה שיש
בבוקסר, לאט, לאט אני כבר לא חושב על כלום, זהו מפה אין דרך
חזרה, זה השלב שלא משנה כמה אתה אוהב כמה אתה מחויב, פה אתה
כבר לא חושב והדבר הזה שיש לך בין הרגליים מחליט הכל. כשהרגשתי
את החום של הפה שלה זה היה השיא לא חשבתי על כלום פשוט! לא על
סתיו לא על כלום רק על עצמי, יותר נכון על הזין שלי. וכאן
הייתה ה"בריחה" הראשונה שלי, אבל זה כל-כך מושלם, כל-כך חם,
כאילו מישהו מתרכז רק בך, בעינוג שלך ואז בסוף שזה כל-כך
משחרר. וכשהרגשתי שהזהו שכבר יש את הצמרמורות האלו, שיש את
הדופק הזה. שהנה אני הולך לגמור.
"שרון אני גומר לך בפה" היה בא לי, עדיין לא עשיתי את זה. [זה
ממש טוב ככה גמרתי עם שרון גם בכל השנה הבאה].
"איכסה לא... "
"טוב אז ביי" קמתי ושמתי את המכנסיים, ידעתי שהיא תיכנע מהר
מאוד.
"טוב, טוב... "
ושוב התיישבתי... שרון המשיכה, ואז הרגשתי את הצמרמורת הזו
החזקתי את הראש של שרון ודחפתי אותו קצת (השפעה מכל סרטי
הפורנו ללא ספק) ואז הגוף נפל, נגמר האוויר, תחושה כזאת
טובה...
חוזרים למציאות פתאום? אני רואה מולי ילדה שכל הפה שלה מלא
בחומר האהבה שלי ונוזל לה על החולצה.
"אני רוצה שתלקק את מה שעל החולצה שלי" שרון אמרה.
"תזדייני!" קמתי ויצאתי מהחדר כששוב סתיו בראש שלי. כל הלילה
רבתי עם עצמי על המעשים שלי. פשוט השארתי את שרון בחדר כאילו
לא קרה כלום. לא חושב עליה, לא שם עליה, כאילו הייתה זונה
שעשתה את שלה.

באותו הלילה ישבתי ודיברתי עם ידידה טובה שלי, מעיין. הסברתי
לה את כל המצב עם סתיו. ואת מה שקרה הערב עם שרון. והכל הכל.
אמנם דיברתי איתה, אבל אפשר להגיד שכל מה שדיברתי איתה, הכל זה
היה פשוט להסביר לעצמי.
לאט, לאט הכל הלך ונעלם. אולי פשוט לוותר עליה? היא לא שלי היא
של רון, זה הזמן לעבור הלאה לעשות חיים?
"לעשות חיים" ככה התחלתי את העתיד ה"מזהיר" שלי הא. למה בכלל
קוראים לזה לעשות חיים? זה כל-כך כיף בלי משהי? כל היום להיות
עסוק בלחפש ולחפש, ולחפש. מה רע שיושבת לך אחת בבית כל הזמן.
מה היצר לחופש הזה? למה זה בכלל חופש? לא יודע.



20.6.02
זה היה היום האחרון ללימודים, הייתי בבריכה עם כל השכבה זה
טיפה העביר לי את כל הדיכאון, כשאתה עם חברים שלך, ליתר דיוק
ידידות שלך, תמיד הסתדרתי איתן יותר, בכל אופן זה היה יום לפני
החופש הגדול. חופש, כמה זמן לא היה לי את זה, זאת אומרת היה
חופש כי סתיו לא בדיוק החזיקה אותי או לא בדיוק הייתה שלי אבל
חופש אישי,נפשי, פשוט התרגלתי למצב כמו שמתרגלים לכל. כבר
הייתי אדיש לנושא, לא יכולתי לבכות עוד לכתוב עוד או כל דבר
עוד. כנראה שהתייאשתי או שהתחשלתי.
ישבתי שעות בפחד אם לדבר איתה או לא. זה לא קל. כי זה אומר
שוויתרתי וזהו והכל נגמר אין יותר סתיו. מכירים את המצב הזה
ליד הטלפון? שאתה רוצה להתקשר אבל אולי לא, נו כן, אבל אני
חייב לעשות את זה ועכשיו! כן אני מתקשר עכשיו! אבל בעצם לא. אז
התקשרתי לסתיו, ואמרתי לה שאולי עדיף שבכלל לא יהיה כלום כל
אחד ילך לדרכו שלו ובזה נסיים את העניין "נפרדתי ממנה", מתי
היינו ביחד? זה היה לי דווקא נורא קל, מעין הקלה שכזו, הא...
כמו שמישהו מטייל שנים במדבר ופתאום רואה מרחוק נווה מדבר. רק
חבל שבינינו בסוף זו, סתם אשליה. סתיו לא הראתה התנגדות, או
איזה שהו עצב, או כל רגש אחר, הסכימה עם ההצהרה! נתנה ח"ח וטסה
לחודש לאמריקה.
זהו ככה הכל נגמר, אין יותר סתיו. כל הסבל, כל-כך קל היה לגמור
אותו. סוף עידן האהבה הראשונה שלי ללא ספק. כל מה שהיה, כל
האנרגיה שהוצאתי, כל זה, כל הריבים, כל הבכי, כל הלילות
העצובים, כל החרא, כל הכיף, הכל של הכל, זהו, בעשר שניות הכל
נגמר.

בין לבין

"הכל בבת אחת - צורת אכילה זו מאפיינת את חסרי הסבלנות,
שהמכורים לקרמבו יגדירו כ"חסרי הערכה למוצר". הם בכלל לא
מתעסקים בסוגיית כיוון האכילה ומתייחסים אל הקרמבו כחטיף מזון
רגיל שאוכלים וגומרים, בלי כל הפוזה ומסלולי האכילה המסובכים.
כאמור, זר לא יבין זאת."
יעל דרור

תחילת כל קשר, מתחיל כמובן בהתגלות של שני בני אדם שונים,
השואפים ללמוד את השני, לחקור אותו גופנית ורוחנית, לשמוע
עליו, לראות אותו ולהכיר אותו כמה שיותר. זה שלה ההתאהבות.
כמובן שאחריו מגיע שלב האהבה שלב שפתאום מתחילים לראות גם את
המגרעות, עכשיו השאלה היא אם עדיין יש רסיסים של התאהבות או
שנטו אהבה רדודה מלאה בריבים שזה סימן לקשר מאוכזב שעדיף לסיים
אותו. המעבר בין השניים דק, אבל כדי לדעת אם קשר הוא טוב או לא
חייבים לעבור את ההתחלה קודם אי אפשר לנחש. אז ניסיתי...

מה היה אחרי סתיו, שנשכחה במשך החודש, השנה, שנתיים.
בלב באיזו פינה קטנה בצד היא תמיד תהיה שם, אפילו חדר, חדר
שמור "החדר של סתיו".
בשנתיים התחלתי לבלוע הכל בבת אחת ופגעתי, אולי כי מסתיו
נפגעתי. לא אהבתי, אולי כי את סתיו אהבתי. מוותר על הכל מהר,
אולי כי על סתיו לא וויתרתי. בין לבין הייתה לי אפילו חברה
רוסיה. תמיד היה לי רגש מסוים לרוסים ולדגל הרוסי, אולי בגלל
שאני אוהד של הפועל או בגלל שאני חצי רוסי. רוסים הם עם מיוחד,
כל הצלפים בצבא שלנו הם רוסים, הרוסים הם מדעני אטום, רופאי
לב, או שהם נולדים סתם גאונים. כמה וכמה מהם מגיעים לרמה של
ואסילי זאייצב שכנראה בגלל זה הרוסים הם הצלפים בצה"ל. התרבות
הרוסית היא מדהימה, הספרות והשירים בהחלט מדהימים. הוגי דעות
גדולים. הסוציאליזם שיכל להציל את עולמנו לפי דעתי אך מנהיגים
מושחתים וגנבים הפכו את הקומוניזם, הסוציאליזם וכל הקשור
למרקסיזם לפעולות של דיקטטורה נוקשה ואלימה. קרל היה מתאכזב אם
הוא היה יודע שהאנשים שטוענים כי הם ממשיכיו אלו הם מעשיהם.
צריך לבוא מנהיג עם לב טוב שרוצה לעזור. היה אחד כזה אבל
האמריקאים שוחרי הצדק והשלום חיסלו אותו כי הם הפסידו בגללו
כסף ומטעי בננות, צ'ה גווארה הוא גיבור באמת. אבל בואו נחזור
לרוסים, עד כאן אין שום בעיה, הבעיה היא כשהם מגיעים לפנימיות
בארץ. אם הם מגיעים והם משפחה רגילה, או מגיעים למשפחה רגילה
הם הופכים לדור שמשתלב בחברה, אבל הפנימייה הופכת אותם
לנרקומנים ואלכוהוליסטים. את המוצלחים יותר למאפיונרים או
רוצחים שכירים, נו שוב ה"סנייפר" בתמונה. הנקיים מסמים
ואלכוהול יותר בכיוון של מנקים, מאבטחים וכאלה עבודות ש"ישראלי
גבר" לא יעשה. מה שלא מבינים, הבעיה היא לא אצלם, הבעיה היא
אצלנו. אנחנו הופכים אותם ל"רוסים", ל"לא ישראלים". הם צריכים
לבוא לארץ ולהבין - אוקיי אנחנו בארץ ישראל, פה מדברים עברית,
לא רוסית, עברית. אז נלמד עברית ונדבר בעברית. אבל לא. יש ערוץ
ברוסית, בכל מקום יש תרגום לרוסית, הכל כבר יש ברוסית, תכף גם
דגלים של רוסיה יתנופפו פה. ואז שבנאדם שלא יודע רוסית, מסתכל
בטלוויזיה ורואה שיש סרט מאפיה בן זונה. אבל הוא לא יכול לראות
אותו. כי הוא ברוסית ואז הוא אומר "כוס אמא של כל הרוסים
האלה!". אז מאשימים אותם ברע שאנחנו עושים. מאשימים אותם גם
בכל הוודקה. "מה אתה שותה וודקה? יא רוסי". אף פעם לא שאלו
אותי "מה אתה מקסיקני?" כששתיתי טקילה. גם אף פעם לא ראיתי
מישהו עובר ליד בקבוק ארק ברחוב ואומר "פיי הפרסים האלה!" אבל
אם זה היה בקבוק וודקה "פיי הרוסים האלה!". מי אמר שאלה היו
רוסים? חבל שאף אחד לא רואה שאנחנו אשמים, לדוגמא אם תלכו לחוף
הים של נתניה, שבו יש בממוצע אלף פלוס "בבוז'ים" ליום. אתם
יודעים מהסוג שכל הזמן מזיע, עם הבוקסר הגופייה והכרס שמבצבצת.
הדבר היחיד שהוא ירש מאבא זה - אומנות הנפנוף. וככה מנפנפים
להם בחוף הים כמה וכמה משפחות של "בבוז'ים", וביניהם משפחה
רוסית קטנה וחמודה. בסוף היום כשהשמש מתחילה לקבל גוון אדמדם
משקיפים על הים בשביל לראות את השלווה, התקווה והיופי הטבע נתן
לנו, ורואים פשוט זוהמה, חיתולים מפוזרים, צלחות, מנגל חד
פעמי, כוסות, בקבוקים, בדלי סיגריות וכו'... אבל באמצע כל
הלכלוך נקודה אחת נקייה, שבמקרה שם המשפחה הרוסית בילתה. אבל
נו טוב, נאשים את הרוסים. גם ככה הם לא יודעים [ולא ידעו]
עברית. קיבינימט.

את רוב הזמן הזה הבין לבין בזבזתי על אהבה לא אמיתית ואולי סקס
מזדמן עם ענבר, היא ממש אהבה אותי, גם אני חשבתי שאני אוהב
אותה, חשבתי. המערכת יחסים הזאת הייתה מטומטמת למדי ובזבוז
זמן, סוג של בית כלא בלי אוויר, כל הקשר היה נמרח, סתם הרס חצי
שנה לי ואני מתאר שגם לענבר, סתם חצי שנה של בכי ודיכאונות,
סתם חצי שנה של השפלה, יודעים מה, סתם חצי שנה של שיעור לחיים,
בכל אופן סתם חצי שנה שנגמרה בזה ששמתי במערכת שיר שסיכם את
העניין

"נשרוף ת'זמן נשרוף נשרוף
את כל מה שבינינו
תני לרגע שיחלוף
העבר עוד לפנינו
כמו שבאתי הלכתי
זה הכל חלומות
ואולי לא הייתי שם לאהוב
כנראה ששכחתי
אולי הלכתי רחוק
לא יכול לאהוב אותך מקרוב
הצימאון לאהבה
ורעב שמתמשך
ויש שושן ויש בו קוץ
ושריטה קטנה בלב..." [ברי שוב.]

כל דבר הוא טוב לבסוף, איך שאומרים "היה טוב וטוב שהיה".
העובדה שלא איבדתי את השפיות עם ענבר מסקרנת אותי עד היום,
הייתי ממש קרוב לזה אני בטוח. חוץ מזה שהיה לי משהו אחד ששמר
עליי לאורך כל התקופה הזאת והוא גם ישמור עליי בעתיד. סוסים.
בשנייה שזה אני והסוס בלי הפלאפון, בלי הבת זוג, בלי אף-אחד,
בשנייה שזה רק אני והסוס בשדות של משמרות, בגבעות של מענית,
בדיונות של קיסריה או בכל השטחים ליד כפר גליקסון, עין-עירון
וגבעת עדה. אתה לא חושב על כלום, פשוט כלום. הרוח שמקררת אותך
כשאתה דוהר מול האופק, אתה רוכב לנצח, רוכב חופשי. אלו רגעים
שאתה שם את כל הבעיות בצד, את כל מה שמסביב בצד, כל מה שלא
נחוץ לחיים את כל המלחמות, העצבים, הריבים, הפיגועים, האכזבות,
העבר, העתיד. אתה חיי את הרגע, אתה עובר הארה מסוימת, אי אפשר
לתאר את העוצמה שקיימת בזה. הרבה אנשים יגידו שאני מדבר
שטויות, הרבה אנשים יגידו שזה רק סוס, הרבה אנשים יגידו שזה
סתם יער כמו שהרבה אנשים יגידו שזאת כולה אישה. יכול להיות
שאני באמת מדבר שטויות, אבל ברגע שזה קורה לי, זה הרגע הכי טוב
שיש לי בחיים, בשנייה שאני על הסוס טוב לי. יותר מהרגע שאמרו
לי שעברתי טסט, יותר מהפעם הראשונה ששכבתי, יותר מהנשיקה
הראשונה, יותר מהאהבה ראשונה יותר מהכל. זה פשוט הרגע שלי.
להתחבר לטבע שלי, לטבע שלי שהנדל"ן הורג לי אותו. עוד דבר
ששמתי לב אליו, בכל פעם שאני רוכב ליד משמרות, אני מבין, על מה
מאיר אריאל כתב את כל השירים הבלתי מובנים שלו.

בין לבין, אורית. היינו בים, יוסי האנס, גל, שרון ואני. שמתי
לב לשתי ילדות יפות, תמימות כאלה, שמתי לב ששתיהן שמות לב
אליי, ואל שרון אני מתאר לעצמי. התחושה הזאת כל-כך מבדרת, שרון
מבין אותי. זה כמו שאני והוא תמיד עוברים ליד מישהי או כמה.
שמים לב שהן מסתכלות, ואז אחרי שעוברים אותן אומרים ביחד
"עכשיו הן מדברות עלינו", וצוחקים ומעלים לעצמנו את האגו כל
פעם מחדש. ואנחנו הכי נהנים, כשהן מדברות מהר מדי ואז אנחנו
אפילו יודעים זאת בוודאות. ככה גם במקרה הזה. מבטים ממושכים,
קצרים וחדים. כשהגעתי הביתה התחברה אליי מישהי לאי סי קיו,
"זאתי מהים היום" היא אמרה. היא אמרה לי שחברה שלה "נדלקה"
עליי. מצחיקה המילה הזו. את האמת מכאן לא התפתח משהו מיוחד.
הכרתי את שתיהן, חמודות נורא. אז ככה הכרתי את אורית לראשונה.
היה קשר קצרצר והיא נעלמה. עבר זמן מה, משהו כמו חצי שנה
ואפילו טיפה יותר. כשפתאום אני ואורית חזרנו לקשר. גיליתי דבר
אדיר. אורית בכלל לא רצתה אותי, כך אני משאר. כי עכשיו היא
סיפרה לי שהיא בכלל נמשכת למין האחר. איזה חביב העניין, יש לי
ידידה גם לא שטחית מדי, גם יפה וגם לסבית. ממש כמו חבר, וזה
מצוין במיוחד בתקופה שיש לי עכשיו חברה. בכלל ידידה לסבית זה
כיף, אין לה מתחים ברגעים אינטימיים ומבישים ליד בנים. אפשר
ללכת ערום לידה. אין רגעים תקועים כאלה איתה, תרתי משמע. הכל
לעניין ובלי שתיקות מציקות ורגעים שפולטים שטויות, כמו:
נגיד עשית נזם, וכל שנייה בא מישהו ושואל אותך "קומקום למה
עשית?" מה אתה כבר יכול להגיד לו? "כי אמאש'ך זונה!".
הכל כל-כך חופשי. קשר מיוחד נוצר לי איתה, מעניין לאן זה
ימשיך.

במשך כל השנתיים האלו מאז סתיו, הייתי עם כמה שיותר בנות, זה
היה מעיין משחק שכזה. פשוט להיות עם כמה שיותר. ככה אני וחברים
שלי נהנו, התערבנו בינינו, ושיחקנו עם הבנות. אז הרסתי בתולים
בדרך, תמימות, הרסתי את עצמי, הרסתי כל דבר. סוג של וירוס כמו
האדם הלבן שכמו וירוס בא לאפריקה והחליט כי התרבות שלהם
פרימיטיבית ולא טובה ושהתרבות שלו האנגלו סקסית היא הנכונה
והצודקת וניסה לשנות את התרבות שם ועכשיו הרעב העוני והסבל
חוגג אחרי אלפני שנים של תרבויות וחיי שבט טובים, כך הוא גם
הרג את הרוחניות העתיקה היפה בסין וכך הרג גם את האינדיאנים.
בגלל שהתרבויות של כולם לא התרבויות הנכונות וצודקות כמו
האנגלו סקסית. כמובן גם שדתם אינה נכונה כי הדת היחידה היא
הנצרות. מסעות הצלב זה היה למען האנושות כולה, זה היה בשביל
אותם אנשים שטעו והאמינו וחייו בדרך הלא נכונה. האדם הלבן בעצם
בא לעזר להם. עדיף שנחזור לסיפור. אז איפה הייתי, אפשר להגיד
שאלה אחלה חיים, מה לא? לזיין, לישון, לאכול. חיים מצוינים. אם
אתה כלב. הייתי מתחלף עם כלב אפילו עכשיו. הוא עושה את כל
הדברים שאני אוהב בלי להתחרט ובלי כלום. אחלה חיים יש לכלבים
האלה. האמת, זה בדיוק מה שאני עושה עכשיו, אוכל, ישן ומזיין.
אולי אני מתחרט פה ושם. אז מה אני? אני גם כלב? קראו לי ככה
כמה בנות כמה וכמה פעמים. סתם בזבוז זמן כל הקשרים האלה,
והסטוצים, עדיף לשבת ולקרוא איזה ספר טוב, אבל מה, הנורמות של
החברה משתלטות על כולנו, ומשיכה מינית זה כבר לא מספיק [כמו
בטבע] וכולנו לא רוצים להיות לבד, וכולנו רוצים בן זוג, כולנו
רוצים "לזיין", כולנו רוצים "לתקוע" כולנו רוצים "לפתוח".
לאיפה נעלם "לעשות אהבה?". כולנו מפחדים מהתגובה של החברה, לכן
מישהו לא יהיה חבר של מישהי רק בגלל האופי, והוא חייב שהיא
תמצא חן בעיני החברה. אולי גם תשאל את החברה אם הם אוהבים איך
שהיא מוצצת. כל התגובות של החברה הזאת, הבנות כל-כך מפחדות
שהחברה תקרא להם "שרמוטות" אני לא מבין את הקטע הזה בכלל. למה
אם הגבר מזיין הרבה קוראים לו דון חואן, אבל אם היא מזדיינת
הרבה היא נקראת דון זונה. מה האישה לא נהנית? נהנית אפילו יותר
מהגבר, אז למה שתפחד לעשות את זה? האישה רוצה להזדיין בדיוק
באותה רמה שהגבר רוצה, אז למה שלא תזדיין כל היום. צריכים
להבין שלגבר ולאישה יש את אותם יצרים. כל זה חרא שהחברה
המציאה, התרבות המהוללת של האדם הלבן לא? אבל גם לזה יש הסבר;

החברה מסתכלת על האישה כאל דמות הרבה יותר רגשית ועמוקה. ועל
הגבר יותר כאל החזק שלא בוכה. נכון שיש יותר סיכוי שתראה איזה
אישה כוסית עם גבר מכוער בגלל האופי מאשר גבר חתיך עם אישה
מכוערת בגלל האופי. אך קיימת עוד תשובה לכך שגבר יהיה עם אישה
מכוערת, יותר נכון אישה עם "פאק". תשובה זאתי שייכת למוניקה ון
וורן והיא אומרת. "כדי למשוך תשומת לב צריכה אישה לבלוט, ולו
גם לרעה. שהרי האם מישהו היה מתעניין במגדל פיזה לולא היה
עקום?".
בקיצור הנשים הם בדיוק כמו הגברים והגברים בדיוק כמו הנשים חוץ
מדבר אחד, נו איך אומר פתגם צרפתי אחד "בין גברים לנשים הבדל
אחד קטן. יחי ההבדל הקטן!". לסיכום כל אלו דברים שהחברה
המטומטמת שלנו יוצרת, במקום שניתן לטבע לעשות את שלו. כל
הנורמות האלו. למה יש חוקים לאהבה, לקשרים? כל הקשרים, כל
הדברים האלה, הכל מלא בכל-כך הרבה ציפויים ועטיפות. שום דבר לא
אמיתי, שום דבר לא חופשי, פשוט כלום. אפשר לשים את כולם בארגז
ולהתחיל לשווק אותם. בטעם וניל ובטעם מוקה. ובימים של חג
במהדורה מיוחדת בטעם תפוז.


19.6.04
"אחי אתה בא איתי לקיסריה היום?" טל התקשר אליי.
"סבבה" יש משהו יותר טוב לעשות?
נסענו בערב לאתי, ידידה של טל מקיסריה, טוב לא היה לי מה לעשות
באותו יום, האמת שקיסריה די מפחידה אותי, השם שלי הולך שם
לפני, ולא לטובה. בכלל איך כל סיפור קיסריה הזה התחיל, כשעוד
הייתי חבר של ענבר. הלכנו לאיזה יום הולדת בקיסריה, שם היינו
אני עמית שיר ונועה. ומכוון שדי משעמם בכל מסיבת יום הולדת אם
אין אלכוהול, ואם יש אלכוהול עדיין משעמם פשוט יותר קל לשעשע
את האווירה. אז ירדנו למטה למרתף. שיחקנו משחק קטן, מה ששיר
ונועה עשו, אני ועמית עשינו. הן התנשקו, אנחנו התנשקנו. הן
ליקקו אחת לשנייה את השדיים ואני ועמית... נכנענו והפסדנו. זה
היה כבר מוגזם. האמת שהרבה היו אומרים עלינו שאנחנו הומואים
בגלל זה, אבל אני בטוח במיניות שלי במאה האחוזים ובגלל זה אין
לי בעיה לעשות דברים כאלה. אני חושב שדווקא אנשים שהיו מפחדים
לנסות, הם אנשים שיותר מפחדים מהמיניות שלהם. ומפחדים לגלות
שאולי הם "אוכלים בתחת" שלפי דעתי זה דבר, אומנם לא טבעי אבל
אי אפשר לשלול את אותם אנשים. בכל אופן אני בטוח במיניות שלי
אני אוהב בנות אני נמשך לבנות ואני רוצה בנות. אז אני שיר
ונועה אחרי כל הערב קבענו שנהיה ביחד שלושתנו ברגע שאני אפרד
מענבר. באמת אחרי שנפרדתי מענבר, יום אחרי זה הייתי עם שיר וגם
יומיים אחרי, וגם שלושה ימים אחרי.
אמרתי לענבר שאני מביא לה את כל הדברים שלה. נסענו אני ועמית
ושם ישבה ענבר בחצר בוכה כמו שלא ראיתי ככה מישהי בוכה בחיים.
היא החזיקה אותי ולא נתנה לי ללכת, כמעט קרעה לי את הבגדים,
צרחה, והבהילה את כל השכנים. בסוף היא אמרה, שהיא תרד לי. שיא
ההשפלה, טיפת כבוד אין לילדה, ממזמן זרקתי את העטיפה, אכלתי את
הציפוי. ומה שנשאר עכשיו זה רק המרנג המתוק ורך. אז נו גם אותו
התחלתי לאכול. אני וענבר "חזרנו". אבל אז שמתי לב ששיר ונועה
רבו. כי רק שיר הייתה איתי והן קבעו שהן יהיו איתי ביחד. באמת
לא הוגן. בכלל עכשיו שחזרתי לענבר, שיר אומרת שאני משחק בה
ובלה בלה בלה. אז הלכתי למסיבת יומולדת בים. ומצאתי את עצמי
מאחורי הסלעים, עם נועה. "נועה תעשי לי ביד" בשיא הטבעיות
אמרתי. "מה אני נראית לך שרמוטה?" טוב אז לה יש ציפוי שוקולד
מטורף, וגם עטופה טוב, ישר מהקופסא או שהיא פשוט חסרת מודעות
עצמית. נועה באה אליי כמה ימים אחרי אותו ערב בים, אחרי שלא
'נתנה' לי, ובלילה הזה לא רק שהיא נתנה לי, אלה גם את הבתולים
שלה. ואז נזכרתי במשפט ההוא "מה אני נראית לך שרמוטה". שעשע
אותי. אולי זה נשמע שיצאתי רע ושפיתיתי אותה, אבל אני שומר על
סוג של הגינות ושאלתי אותה מספר פעמים אם היא בטוחה שהיא רוצה
לשכב, ושאני לא בנוי לקשר רציני כרגע. לא עניין אותה. הסיפור
עם נועה הסתבך, כשסיפרתי לענבר עליה וגם סיפרתי לה ששכבתי עם
שרון באותו יום. אז אחרי שכבר לא נשאר כלום חוץ מהעוגייה. באתי
אליה כי רציתי לשכב איתה פעם אחרונה, ניסיתי קצת פוליטיקה. אבל
היא לא בקטע כנראה; "לך תזדיין, אני שונאת אותך, תמות, אל תדבר
איתי יותר" ולא פחות ולא יותר, יצאתי מניאק מפה, וכמובן שנועה
אמרה לכולם שזיינתי אותה וזרקתי אותה, אז יצאתי מניאק גם מפה,
מניאק בגלל הסיפור עם שיר, גם מניאק כי הייתי עם חברה אחרת של
שיר. ובסוף הייתי עם עדי [שעליה עוד נרחיב] במסיבה מול נועה
וזהו. אבל אתם זוכרים שאמרתי לנועה שאני לא אהיה איתה, כי הרגע
סיימתי קשר, אבל בסדר. מותר לה לכעוס. לי ולנועה היו עוד כמה
רגעים של פוליטיקה ומין אוראלי. היא קראה לזה "הכישוף שלו".
רגע אז איפה היינו בקיצור, קיסריה. שם ראיתי לראשונה את סיוון,
ילדה מדהימה, עיניים כחולות גדולות, שער חום כהה יפה ובערך
חלק, פנים עדינות ותמימות, נמוכה לא יותר מדי, כמו שאני אוהב.
באותו ערב באתי לשחף שאיתה התחלתי לדבר בזמן האחרון, בגלל חן
שהיא כמו אחותי הקטנה, אפשר להגיד שהיא החזיקה אותי שפוי בכל
התקופה הזאת מאז ענבר. היא אחת הסיבות שגם נפרדתי מענבר. "או
אני או חן?" ענבר אמרה; "חן" אני אמרתי. והיא הצילה אותי מעוד
ענבר אחת. כמובן, שגם בגללה אמרו לי כמה שאני מניאק כי נפרדתי
ממנה אחרי שהיא ירדה לי, זה היה בים, אחת הירידות הכי טובות
ללא ספק. גם אחרי זה חן הייתה שם, מסובך. אבל הן מביאות את זה
על עצמן. באותו ערב בקיסריה שחקנו סנוקר אני וטל כי לידידה שלו
היה בית של ממש עשירים עם מרתף וסנוקר והכל, 'סוויט דרימס'. שם
יצא לי להכיר יותר לעומק את אביטל. אביטל היא אחת הילדות שיותר
כיף לי לדבר איתן. שטוב לדבר איתה, טוב היא מזל קשת כמוני,
במשך הערב התקרבתי אליה מאוד אפילו. עם אביטל המשכתי לדבר גם
אחרי אותו ערב. וסיוון הייתה לי גם קצת בראש. בראש או עוד ילדה
יפה שהיה ברצוני לכבוש? אז מאותו יום התחלתי לדבר עם סיוון פה
טיפה וקצת שם. טל כמובן ישר הזהיר אותי: "אחי היא לא אחת של
סתם". טוב טל הכיר אותי, גם אני הכרתי את עצמי.

בין לבין מצאתי את עצמי עם פה כמה ושם כמה. אבל מצאתי את עצמי
יותר מכל דבר אחר. מחפש לי קשר רציני, ואם אני רוצה קשר רציני
אני חייב חברה רצינית. משהו משובח, משהו חדש. אם אתה רוצה חברה
באמת רצינית, היא צריכה להיות אחת שלא היית עם חברה שלה. לי זה
היה מאוד מפריע אם חברה שלי הייתה עם חבר שלי. טוב לא כל חברה
ולא כל חבר. לדוגמה ענבר, לא ענבר שהייתה חברה שלי הרבה זמן,
ענבר האחרת, יום אחד פשוט ניסיתי לגרום לה להתנשק עם חבר שלי.
אבל ככה זה רק עם "סתם בנות". כאלה שהמשהו הרציני ואולי
הרגשות, לא פה ולא באופק. אז חברה רצינית צריכה להיות מישהי
שלא הייתה עם חברים שלך. כמובן שזה רק אם זה משהו עם רגשות
וכאלה, כי אם היא אחת מה"סתם בנות" אז עדיף שתהיה בעלת ניסיון.
היו לי תמיד בראש כמה מועמדות לקשר רציני, כאלה שאני לא מוכן
שיהיו לסתם. תמיד הייתה את הפנטסיה שלי - נגה, אבל זה אף פעם
לא הלך. כשאני רציתי, היא לא. כשהיא רצתה, אני לא. כששנינו
רצינו "חבר שלי" אמר לה כמה שאני לא רציני, שזה סתם, ושהכל
זיוני שכל. ככה שזה לא בדיוק הלך בינינו. בסוף מצאתי את עצמי
עם נגה אחרת, מחדרה. בלונדינית חייכנית, התאהבתי בקול שלה
ובאופי שלה. אוהבת, משקיעה, מחבקת. אבל לא נראית מספיק טוב.
לכן אני ברגע שטחי זה עזבתי. בין לבין חשבתי על סיוון. נראית
אחלה לעניין של הרציניות. לא הייתה עם אף אחד שאני מכיר, בקושי
הייתה בכללי, לא עשתה כלום. אולי אנסה, לנסות לפחות. תמיד צריך
לנסות.
נהגנו ללכת לים אני גל עידו ושי. לרוב לשתות כמה בירות. פגשנו
בים את סיוון, אביטל ושני. בהמשך הלילה הלכנו אליי הביתה שתינו
קצת ואני נרדמתי מהר למדי. ומאותו ערב זה הפך להרגל "שתייה
וסיוון", שאני שותה סיוון עולה לי לראש, זאת תמיד הייתה השיטה
שלי. אני מכניס לעצמי מישהי לראש, גם אם זה קצת בכוח. ככה אני
לא שוכח שאני רוצה אותה. דיברתי עם סיוון רוב הזמן כשאני
שיכור. היה נהוג לקום כל בוקר עם 'האנג אובר' ולראות הודעה
מוזרה מסיוון. מההודעות הבנתי שדיברתי איתה שהייתי בעולם אחר.
תמיד ביררתי עם עידו והוא הסביר לי. כי לרוב זה היה מטושטש
למדי. אני לא אשכח הודעה מסוימת אחת "סיוון את יפה מדי, אנחנו
חייבים לדבר". אמרתי לה את זה. אבל בשנייה שקמתי בבוקר חשבתי
שוב, רגע אני באמת כל-כך רוצה אותה? זה מוזר לי. כי באותו הערב
שאמרתי לה את זה די הייתי עם מעין בלילה. ידעתי שמעין זה סתם
משעמום והיא הייתה מצחיקה אותי בהתנהגות שלה כל הזמן. אבל בכל
זאת הרגשתי מוזר, כי מה אני עושה איתה אם אני בכלל מתכוון ללכת
בכיוון של סיוון. אז חשבתי וגיבשתי לעצמי דעה, תוך כדי חישובים
אין סופיים וחוסר הווה מצידי במחשבות אך ורק על העתיד והעבר
במקום פשוט לזרום. החלטתי שאת סיוון אני רוצה. וגם אביטל די
חיבבה את העניין והייתה בעדי אפשר להגיד. כן סיוון הכי מתאימה.
עכשיו כל מה שנותר לעשות הוא לחכות לרגע שתהיה לי הזדמנות
להגיד לה את זה.
יום אחד עלינו לזכרון יעקב לראות כמה חברים ושתינו והיה נחמד.
אור הייתה שם, אחת שהייתי איתה פעם, באותו היום שנפרדתי מענבר.
אני שכחתי מזה בכלל ולא חשבתי שהיא עדיין רוצה שיקרה משהו. עד
שלמחרת בבוקר קיבלתי ממנה הודעה. "אכזבת!" אור כתבה. "איך
אכזבתי אותך בדיוק?" שאלתי. "סתם חשבתי שיקרה בינינו משו
אתמול, ולא קרה" ענתה. "אור אני פשוט רוצה מישהי, מצטער" אני
לא מאמין שאמרתי את זה, כל הכבוד לי, אני משתפר ללא ספק, אני
מצחיק את עצמי למדי, אור ברגע זה הורידה הכל. אבל אז לא ראיתי
את סיוון זמן מה. יום יומיים אחרי באו אליי כמה ידידות מזכרון
יעקב. "אור היום אני לא יאכזב אותך". באותו ערב ראינו סרטים,
הרבה בירה, ומספיק סמים קלים סידרו ערב נפלאה. היינו שם עידו,
שי, גל, אור, ועוד כמה בנות, ואורן החבר החדש שבא מחו"ל. "אור
תעלי עוד כמה דקות לחדר שלי" לחשתי לה. עליתי לחדר שלי נכנסתי
למיטה וחיכיתי. אור נכנסה לחדר דקה אחרי. האמת היא שלא הכי
נהניתי זה היה מוזר, לא זורם וטיפה לימודי. כולם הפריעו. לאחר
אותו ערב אור לאט, לאט התחילה לחשוב שנהייה פה משהו רציני. אבל
אני... אני רוצה את סיוון לא?!


במסיבת פרידה של עידו, עידו אחד החברים הטובים שלי, אותו אני
באמת מעריך כחבר, עידו הוא "הפריק האהוב עליי". ארגנו אצלו
משהו צנוע, משהו מרהיב. מספיק וודקה לכל ברית המועצות. מספיק
טקילה לכל מקסיקו, ומספיק "גולדסטאר" לכל ה"גברים". אגב פרסומת
טיפה, אין תגובה, אני פשוט לא מבין איך כל הנשים לא עושות חרם
על הבירה הזאת. טוב אז יש את כל האלכוהול הדרוש וכל זה בגלל
שהוא עובר לגור בבלגיה, מה יש לו לחפש בבלגיה? אני לא יודע,
אולי אלוהים יודע. ולכן למרות המסיבה הטובה וכל הכיף זה גם היה
מרגש ועצוב, כי בכל זאת זה עידו. תמיד בערבים שלא היה מה
לעשות, כשחצי מתושבי פרדס חנה כבר ישנים, אחרים לא יכולים וחלק
סתם יבשים היינו מתקשרים אני וגל לעידו וסתם יושבים, במחנה 80
או בכל מקום אחר ככה סתם. לסיכום העניין אני אוהב את עידו. כל
עסק הפרידה היה מוזר, התחלנו לדבר על עידו בזמן עבר, כאילו הוא
מת למרות שטל, יוסי האנס ואני תכננו לטוס אליו כשהוא יגור
בבלגיה. בכל אופן מחר הוא טס וצריך לבלות את היום האחרון כמו
שצריך, אז הזמנו את כל האזור, אבל את כולם.
באותו הערב תכננתי לדבר עם סיוון, לא היה לי יותר כוח לשמור את
זה ולמשוך את זה, העדפתי לדבר איתה כבר, כן כן, לא לא וזהו.
באותו הערב גם אור הייתה שם ואיתה כל זכרון וכמה מקיסריה,
כמובן שכל פרדס חנה כרכור ובנוסף כל העולם היה. באותו הערב
ראיתי לראשונה את מיכל אחת שהתחילו לדבר עליה די הרבה בזמן
האחרון. האמת היא שהיא נראית כמו איזה דוגמנית. מיכל, שם יפה
לילדה יפה. נערת שער כזו.
עם חלוף הזמן, אחרי מספר כוסיות, תחרות שתייה קטנה ביני לבין
חבר שלי שבא מארה"ב לכמה שבועות. עוד כוס בירה פה והכל התחיל
להיות נחמד ביותר. רק חבל שסיוון הלכה די מוקדם ואני, לא
הספקתי לדבר איתה. לא נתתי לזה להטריד את מחשבותיי אז הצעתי
לרותם, חברה של אור, לעשות איזה תחרות שתייה טובה, תחרות שתייה
כשאני כבר שיכור והיא שיכורה. "אם את מנצחת את מקבלת מה שאת
רוצה ואם אני מנצח את מנשקת אותי". ידעתי שאני ינצח האמת היא
שאני לא זוכר מי ניצח. אבל אני זוכר שהתקלחנו ביחד, הקאנו ביחד
וגם קצת התנשקנו. רומנטי. אור אמרה לי שאני בן זונה; וגם איתה
זה כנראה נגמר.

מפה חשבתי אולי על רותם טיפה בכיוון של הנה הקשר הרציני שאני
"כל-כך" מחפש. והתחלתי לדבר גם עם מיכל קצת פה ושם. אבל היינו
יותר קרובים לקשר ידידותי.בכל אופן עידו בבלגיה עכשיו. וקצת
מוזר.


את מי אני רוצה?!
ישבתי עם שלי בשיעור, היא הפכה לפסיכולוגית שלי, כל החופש
הגדול בקורס קיץ המזדיין בלשון.
"בואי נעשה רשימה ונסנן עד שתישאר אחת!" הצעתי. אז עשינו
רשימה.
נגה - שסיימתי איתה את הקשר אפשר להגיד
נגה - שמאז ומתמיד הייתה הפנטסיה שלי
סיוון - שלא יודע מה נסגר איתה
אור - שאני לא בדיוק נמשך אליה או שום דבר אחר
רותם - שדי חייה בסרט שהיא אוהבת מישהו מארה"ב
שלי ואני כל יום בבוקר ישבנו וחשבנו, היא עזרה לי לסדר את "חיי
האהבה" שלי.

הסינון
עם נגה א' כבר סיימנו לא הלך מה לעשות.
"אתה לא מישהו למשהו רציני, ככה שגם אם תגיד שאתה רוצה אני לא
ארצה כי אני לא מאמינה שאתה מסוגל". אמרה נגה א'.
אחר כך הבאנו שהיא בכלל אוהבת אותי, וזה התחיל להיות טיפה
מפחיד, דיכאונות וכאלה, יותר מדי בשבילי. היא התחילה לבכות
לרצות להתאבד ודברים קיצוניים. פחדתי מהדברים הבלתי צפויים,
כמו הדברים שנחשפים אליהם בטלוויזיה לכן החלטתי לקחת אחראיות
על הדבר:
"אולי עדיף שנישאר סתם ידידים".

ישבנו אני ושלי מול הרשימה החדשה:
נגה [הפנטסיה]
סיוון
אור
רותם

"עזוב אותך מאור הזאת, אתה לא מרגיש אליה כלום, לא יצא מזה
כלום, אפילו משיכה חזקה אין לך אליה". אמרה שלי.
הייתי עם אור בטרמינל, בהתחלה סירבתי לה ואז היא לי ואז לא
סירבנו בכלל. "די! אתה בא אליי כל פעם שמשעמם לך". הבנתי שבראש
שלה זה הולך למשהו רציני. "ידידים נהיה, עדיף".

מוזר לי לחשוב שאני מחפש משהו רציני, וויתרתי כבר על 2 בגלל
שזה מה שהן רוצות. נו טוב.
שלי ואני הגענו למסקנה שאני אלך לדבר עם סיוון ונראה מה שלום
האופציה הזו, שהיא ה"מועמדת הראשית" מכל הרשימה.

"יאללה נוסעים לזכרון גל?"
אספנו את מיכל[הדוגמנית, שהתקרבנו מאוד אני והיא] ואת טל
ויצאנו לכיוון זכרון יעקב. בדרך החלטתי שאני הולך עכשיו לסיוון
ושאני אומר לה עכשיו הכל. אני אראה מה קורה וזהו אני חייב
להוריד את זה מהלב, מהראש, לסדר את החיים טיפה. "סע לקיסריה
אני חייב להגיד את זה עכשיו לסיוון!" גל תמיד דאג לי, וידעתי
שהוא יעשה את זה. "יש לך מזל שאני אוהב אותך" תמיד הוא אומר את
זה, גם גל אחד החברים היותר טובים שלי, הוא טיפה כמו אבא שלי,
הוא חושב לפחות, קשר מוזר, אבל תמיד נחמד אתו. נסענו לקיסריה
לחמש דקות שאני יוציא הכל וניסע. הגענו. יצאתי מהאוטו, סיוון
כבר עמדה שם. "בואי שנייה" אמרתי לה עם חיוך קל. קדימה
פוליטיקה! "רוצה סיגריה סיוון?" הצעתי לה 'קאמל' ידעתי שהיא
מעשנת 'קאמל', ואני מוכן לעשן או 'קאמל' או לאקי. אז קניתי
'קאמל'. בכלל סיגריה לפי דעתי אומרת המון [על זה נרחיב מהמשך].
"כן טנק יו" אמרה עם הקול הילדותי שלה. "טוב אז ככה סיוון,
באמת שמה שאני מרגיש אלייך לא הרגשתי אף פעם[כן הא], אולי רק
פעם אחת [נו מה זה יראה מוגזם], את הילדה הכי יפה שראיתי בחיים
שלי [כן, גם רותם וגם כל אחת אחרת ככה, למרות שסיוון באמת אחת
הילדות הכי יפות שפגשתי], ואת הכי חמודה שיש, ואני יודע וגם את
יודעת על כל העבר שלי, אבל באמת שזה משהו אחר לגמרי, ואני פשוט
רוצה אותך, וזה רציני, ואם את לא רוצה קשר רציני אז אני מעדיף
שזה אפילו לא יקרה [כן בטח] ובאמת שאף פעם לא הרגשתי ככה, שאני
ממש רוצה מישהי, הכל תמיד היה סתם, אבל את זה משהו מיוחד." טוב
אז את שלי כבר אמרתי, האמת היא שלא ציפיתי לזה שהיא תוקסם
ותיפול לזרועותיי. בכל זאת יש עטיפה וציפוי מתחת. גם ידעתי שאף
פעם לא היה לה משהו באמת רציני. ככה שהיא לא הכי ישירה ומלאת
ביטחון בקשר לזה. ויותר מהכל העבר שלי, היא מפחדת ממנו. "תראה
יש לי כבר מישהו, הוא בארה"ב עכשיו ואני לא יודעת מה נסגר
איתנו" והנה צדקתי, הצחיקה אותי הילדה והמשחקים הרדודים, ואני
שאת המשחקים עברתי פשוט אמרתי טוב מותק, מספיק עם התירוצים,
קמתי והלכתי. התחלתי לספור כמה זמן ייקח עד שהיא תחזור ותגיד
שהיא שינתה את דעתה. והמשכנו את הערב, נסענו לזכרון. בדרך
לזכרון קיבלתי מסיוון הודעה משו כזה "אתה הכי חשוב לי בעולם
בלה בלה בלה ואולי יום אחד". הא והיא החליטה שהיא שטה לטורקיה
לחודש עם חברה שלה או משהו כזה. בהמשך הדרך היה אוטו לפנינו
שלא זז. ובסוף עצרנו בגלל הרמזור האדום. אוטו ליד אוטו.
"קיבינימט ידעתי שזאת אישה הנהגת האיטית הזאת" אמר גל בגאווה.
"היא נראית טוב?" שאלתי בסקרנות. "לא ממש לא, היא אפילו
מכוערת" ענה גל. "ידעתי!" הרגשתי מסופק לרגע. "תמיד הנהגות
שנוסעות לאט הן מכוערת." הסברתי את עצמי לגל, עקב הפרצוף התוהה
שלו. "למה?" אמר גל בצחקוק. "כי כל הכוסיות כל החיים היו באוטו
של גברים שנסעו מהר כדי לנסות לעשות עליהן רושם, והן למדו
לנסוע מהר. לעומתן המכוערות אף פעם לא נסעו פרט להורים ובגלל
זה הן נוסעות ככה." נימקתי את דבריי. "אז אתה טוען שאחוז
התאונות של נשים כוסיות גבוה מזה של נשים מכוערות" נתן גל את
מוסר ההשכל של השיחה. "בדיוק! למרות שזאת הכללה קיצונית יתר,
אבל מילא" אמרתי. "אז צריך להוציא פוסטר כזה - אם אתה מת באונת
דרכים, אתה כוסית!" צחקנו. ואז הופיע האור הירוק והמשכנו
לנסוע.

למחרת בקורס שלי קצת צחקה, גם אני טיפה צחקתי, אבל ממש לא
לקחתי את זה קשה. בחודש הזה סיוון יצאה לי מהראש אפשר להגיד,
אבל היה לי גם די חבל כי רציתי לעבור כבר למשהו רציני וסיוון
הייתה די מושלמת לזה. אבל אני במקום כבר לא נשאר. וממזמן לא
נתקעתי, אולי שיחקתי כאילו כן, נו ראש ממשלה לא משחק אותה עצוב
כשאיזה שר אחר מת בממשלה אחרת?! הכל פוליטיקה. כמו שהייתי ממש
ראש ממשלה בדרגת הפוליטיקה עם עדי [הבטחתי שנרחיב עליה, אבל
עדיין לא]. בקיצור סיוון בטורקיה, אור כבר לא, נגה א' לא,
רותם? כנראה שלא, נגה האחרת? מה שיצא מכל החרא הזה שממש
התקרבתי אם להגיד את האמת למיכל, היינו "ידידים" טובים, עד
שהתנשקנו ומצאנו את עצמנו חברים. ידעתי שהנשיקה הזאת צריכה
לבוא, חיכיתי לה, לא עשיתי שום צעד כי חשבתי שאולי אני מבין את
הרמזים לא נכון, בכל אופן יום אחד אצלי בחדר מיכל נשכבה עליי,
סתם התחבקנו, ובאותו הרגע ארקדי דוכין ניגן לנו משהו יפה,
והאור היה כבוי, אני מרגיש את הנשימות שלה על הפה שלי, מרגיש
את הריסים שלה מלטפות את עורי, והנה אנחנו...
כולם כל-כך רצו אותה היא מעין מושלמת שכזו לדעת כולם, לפחות
לדעת כל מי שרצה אותה, וזה די כולם. היו לנו כמה רגעים
מצחיקים, רובם שטחיים ומשעממים ואפילו טיפה צבועים, מה לעשות
חוץ ממשיכה מטורפת, לא רציתי אותה אבל הייתי איתה. היינו שנינו
אותו בנאדם, צריכים חופש, עוקצניים טיפה, ולא נעלבים מכלום. לא
הלך בדיוק. אבל הנה יש לי חברה ממש יפה, דוגמנית. אז הנה מה
טוב ומה רע.
ואז משום מקום."דיברתי עם נוג'וש והיא רוצה" חן אמרה לי. איזה
יופי דווקא שיש לי חברה היא נזכרת. תמיד זה ככה, התיאום של
הבנות, כל חיי היא פנטסיה שלי. לילות שלמים חלמתי עליה והנה זה
התזמון שלה. ישבתי עם נגה על ספסל שליד "גן וויל" מסתכל עליה,
הפנטסיה של חיי, "אתה גם הפנטסיה שלי היא אמרה", רק אני והיא
נבין מה שאנחנו אחד לשני. תמיד שהשני רוצה האחר תפוס, ותמיד
חושבים אחד על השני, תמיד רוצים, אבל תמיד מסרבים. "אולי עדיף
שנשמור את זה לפעם מיוחדת שנוכל להמשיך לנצח? לא עכשיו כשאת
עוברת לגור באיזה חור בדרום" היא הסכימה איתי.
כל הרשימה לפח נזרקה ואני, אני חבר של מיכל.



הלכנו לניצנים להופעה של ברי, מעולה. היינו שם עמית, דן, בן
ואני. בכלל זה הולך להיות ערב מיוחד למדי, אני הולך לראות את
סתיו אחרי שנתיים בערך. אני די מפחד לראות אותה, אפילו אמרתי
לה את זה. כי בגדול, פחדתי שכל הרגשות שבלעתי וסגרתי מפעם
יפרצו החוצה, בכל זאת היא האהבה היחידה שהייתה לי. והיא אמרה
שהיא עשתה טעות בעבר ושהיא מצטערת שהיא לא נתנה לזה צ'אנס. זה
התחיל לגרום לי לחשוב שכן... סתיו בתמונה שוב. רוב הערב ביליתי
עם חבר וידידה, הם כל הזמן רק התחרמנו ככה שאני הלכתי לי לשחק
שש-בש [למרות שאני לא יודע] עם איזה ילדה אחת שפגשתי, ביישנית
כזו, והתחלנו לדבר. אחרי כמה דקות גילתי שלה יש חבר, ושלי יש
חברה. סיפרתי לה על הבעיות שלי על כל מה שהיה לי, רכשתי לי
ילדה נפלאה מעולם אחר לגמרי עם אופי אחר. אלינור היא דתייה,
היא סיפרה לי המון על החיים שלה, אנחנו חיים באותה ארץ חיים
שונים לגמרי, הכל ממש הדהים אותי, דיברנו שעות. היא הקסימה
אותי לגמרי. ואז אחרי שהלכנו, אכלנו, שתינו ועשינו מאות
סיבובים וכל דבר כבר קרה. "טרר... התקבלה הודעה חדשה"
מסיוון... אלהן, אלהן... הילדה חזרה מטורקיה כנראה. "אהובי?"
עלה לי חיוך בריא שכזה על השפתיים, איך ידעתי, הסיפוק העצמי
הזה. זה היה ברור שהיא תחזור אליי טוב טוב. למרות הציפוי
והעטיפה והכל. שיט חסמו לי את ההודעות, נזכרתי. ולפני שבכלל
שמתי לב אלינור כבר התחילה לכתוב לה הודעה מהפלאפון שלה, זאת
ילדה חביבה ראוי לציין. "הלוואי שהייתי אהובך..." שלחתי לה
בחזרה. "אנחנו צריכים לדבר" כתבה. "סבבה אני בניצנים עכשיו, אז
נדבר מחר" סגרתי את השיחה.
אוי כמה שסופקתי באותו רגע, ממש כאילו מינו אותי לנשיא המדינה.
פוליטיקאי מדופלם. ואז נזכרתי ש... יש לי חברה, העליתי ארשת
פנים מיואשת. זה מדהים כמה שנשים חייבות לעשות דברים כאלה
בדיוק ברגעים הכי גרועים. התאום הזה של הבנות, איזה תזמון. יש
להן חוק כזה, ראבק. בכל אופן הערב המשיך ונזכרתי שאת סתיו אני
אמור גם לראות היום, כמה ממריץ. אחרי שנתיים, התרגשות של ממש.
"אלה איפה סתיו?" שאלתי את חברה שלה. "היא מחפשת אותך!" היא
ענתה. "אם את רואה אותה תגידי לה שאני פה".
שחקנו סנוקר אני, וחבר ועוד אחד שהכרנו שם. ואז באמצע המשחק
הלא מוצלח שלי, באמצע החיים, עם כל הבעיות, כשהמוח חושב על
מיכל וחושב על סיוון, והמחשבות עוברות ורצות. הרגשתי יד על
הגב, הסתובבתי וראיתי אותה, סתיו מולי. סתיו שלי, סתיו אהובתי,
היפה שלי, מושלמת שלי, אהובה שלי, אני אוהב אותה, שנתיים נהפכו
לשנייה, הרגשתי כאילו לא עברה דקה כאילו תמיד ועדיין ולנצח
אהבה לי אליה, רציתי להישאר ככה שנים מולה ולהסתכל עליה. אבל
דיברנו רק דקה או שתיים, ואז חברה שלה רצתה ללכת. אני שונא את
הליווי המעצבן הזה תמיד עם החברה הנודניקית. והנה היא מסתובבת
והולכת, אחרי שנתיים. "אתה נוסע ברכבת נכון?" שאלה. "אכן כן"
עניתי. "טוב נראה אותך שם!" אמרה בסטייל שלה. כן זאת סתיו שלי,
למרות הכל היא מדהימה. בשיא האדישות, כאילו ראתה אותי אתמול,
כאילו כלום, איך היא עושה את זה? ברכבת לא ממש מצאתי אותה ודי
נרדמתי כל הדרך. כשירדנו מהרכבת ראיתי אותה שוב. "ביי מותק היה
כיף לראות אותך" אמרתי לה עם חיוך גדול. "גם לי אותך ביי
חמוד". ככה זה נגמר היא לזכרון יעקב, אני לפרדס חנה. היא הולכת
ממני ואני חוזר למציאות.

כשחזרתי לפרדס חנה, למציאות, לחברה שלי, לחיים שלי. הייתי כבר
מותש מכל העסק הזה לא יצא לי גם לראות את סיוון, גם אחרי שהיא
אמרה לי שזה בקשר למה שהיא אמרה פעם והיא חושבת שהיא עשתה
טעות. ידעתי שהיא שלי, ידעתי שאני אהיה איתה, אבל סתיו חזרה
למשחק? לא ממש... וכרגיל כל המחשבות זזות לצד כי אני נזכר,
מיכל חברה שלי.
בינתיים סיימתי גם את הקורס קיץ בלשון, נגמר הסבל, ולי יש
בגרות בלשון. מעולה.
אז נסעתי לאיזה שבוע לאחותי בת"א לחשוב ולהירגע.


קו 28 עוצר במוח האישה?
את יומי הראשון בת"א ביליתי עם חן ועוד שתי ידידות, אילה
ועופר. אילה היא אחת הבנות שאני יותר מעריץ, תמיד היא הייתה
משהו מיוחד בשבילי, היא בכלל מיוחדת, שונה מכולן, בוגרת יותר,
עמוקה יותר ויש לה יופי נדיר, לא יופי שרואים ביום יום, יופי
מיוחד, נו ילדה מיוחדת. היא מישהי שתמיד רציתי להיות איתה אבל
פשוט פחדתי להרוס את מה שבינינו, תמיד ישבנו שנינו כשהיא טוענת
שהיא צריכה חבר, ואני טוען שאני צריך חברה, אבל אף פעם לא
הצעתי או ניסיתי לעשות משהו וככה גם היא למרות שהיה סוג של מתח
בינינו. אז היא נשארה עדיין פשוט ידידה טובה. בת"א פגשנו את
חבר שלי סהר שהיה אצל אבא שלו. טיילנו קנינו ובילינו. באותו
יום ישבנו ב"הברווז". אני התקשרתי לסיוון, קבענו שנתראה בסוף
השבוע כשהיא תלך לאחותה או משהו. אחרי שהתקשרתי אליה וכשסיימנו
לדבר, קיבלתי מסיוון הודעה. "היה ממש נחמד ממך להתקשר, ממש
שמחתי" היא שלי, נקודה. חזרתי לבית קפה מאושר, מסופק, אז
הדלקתי סיגריה.
התחלתי לדבר עם סהר קצת על נשים, בזמן שאילה, עופר וחן דיברו
על ה"מוכר השווה" באיזה אחת מהחנויות, והן תכננו מבצע שלם, מה
לעשות, מה לשאול. הכל רק כדי שהם יראו אותו כמה שיותר זמן.
"אז מה סהר מה עם חברך שלך?"
"ואלה... "
"מה עדיין לא נפרדת ממנה?"
"לא"
"חח טוב, ומה עם שירה?"
"ואלה לא יודע מה לעשות אחי"
"כן אני מכיר את המצב הזה, שאתה מת להיפרד מחברה שלך בגלל
מישהי אחרת, אבל זה מוזר כי אתה כבר התרגלת, ואתה מוצא את עצמך
כפסל שלא יכול לזוז, ככה היה לי עם ענבר, אתה פשוט צריך לעשות
את זה ותראה שזה עובר מהר, וזאת אחלה הקלה. ובלי קשר אל תעזוב
את חברה שלך היא ממש נחמדה, וגם יפה ושירה סתם ילדה קטנה."
"כן יש מצב, אבל לא יודע נמאס לי כבר, ויש לה קטעים מוזרים"
"ככה זה לכל הבנות, אני חושב, הרוב זה משחק תבין, טוב מה תבין,
לך תנסה להבין את המוח שלהן, לא ברור... חוץ מזה שהיא ממש
אוהבת אותך וחבל לך לאבד אותה, מה שכן שירה נראית ממש טוב
וחברה שלך פחות" התחלתי לצחוק, וחיכיתי לתגובה של סהר והוא גם
התחיל, נרגעתי והמשכנו לצחוק.
"מה אתך יש מישהי?" סהר שאל אותי.
" אני עם מיכל עכשיו" חשבתי פעמיים אם להגיד.
"זין, אחי היא פצצה לא נורמלית"
"כן אבל אנחנו לא מסתדרים, למרות שהיא חמודה והכל." צחקנו לנו,
וניסנו להבין את הנשים ללא הצלחה.
בסוף היום הם לקחו מונית לתחנת רכבת, ואני הלכתי לסבתא שלי.
אכלנו ארוחת ערב, אני אחותי וסבתא. כמו תמיד אכלנו את האוכל
הלא כל-כך מוצלח של סבתא, אבל תמיד אוכלים בכיף כי רואים עליה
כמה שהיא משתדלת ורוצה שיצא טוב וטעים. כשהיא מבינה שלא יצא
היא טוענת שזה מזין מאוד.
ישבנו אני וסבתא עישנו סיגריה וכמו תמיד היא התחילה לספר לי על
המיתולוגיות השונות, על סיפורים שונים וכל דבר אשר יש או שהיה
בעולם. סבתא שלי פשוט אנציקלופדיה מהלכת. אני נהנה מכל שנייה
איתה, כל הסיפורים האלה מעניינים מאוד, ואני שמח להעשיר את
הידע שלי, תמיד. וחוץ מזה לעשן עם סבתא, כמה אנשים כבר עושים
את זה, כשהימים באמת מצחיקים אנחנו אפילו שותים וודקה או יין
או סתם בירה ביחד. יש לי את הסבתא הכי שווה שיש, ללא ספק. יש
לה אפילו חבר בגיל של אבא, כמה שאבא עצבני ושונא את המצב, אני
מעריץ את סבתא על זה ומאושר בשבילה. שתהיה בריאה, חזקה מאושרת.
בלי קשר זה טוב שיש לה בן זוג כי סבא כבר נפטר וחבל שהיא תרגיש
בודדה, אני יודע שהיא מרגישה ככה למרות הכל, כי קראתי פעם
בשירותים שלה כמה שירים שהיא כתבה על סבא, אני זוכר שהתחלתי
לבכות. רק אז הבנתי כמה שאבא שלי פגע בה כשהוא אמר לה "אבא
מתהפך בקבר שלו עכשיו!". אני מעריץ את סבתא שלי, ולפי דעתי
ירשתי ממנה המון. אני מקווה.
אני ואחותי ירדנו לתחנת האוטובוס וחיכינו. תמיד ת"א בלילות
גורמת לי להיכנס למחשבות יותר רגשיות ועמוקות ללא הסברים. כל
האורות של המכוניות, הרעשים שפתאום שמים לב אליהם, החתול שבפח,
כל האנשים שחולפים על פניך, לאן הם הולכים, מי הם, לכל אחד מהם
יש חיים שלמים, כל אחד מהם חושב על משהו עכשיו, עבר משהו,
שמחים, עצובים, אולי בכלל חושבים כמוני, כל פנסי הרחוב, האורות
מהבתים, הירח. תמיד זה מזכיר לי את השירים של "מוניקה סקס",
כאילו אני מבין מאיפה באה אליהם ההשראה. זה גורם לך עומק מוזר
שכזה, שקשה לי לתאר. עצב בריא. ניסיתי לשתף את אחותי בזה, היא
הראתה הבנה אבל לפי דעתי זה משהו אחר בשביל כל אחד, זה מעיין
שקט רועש, חושך מואר, ביטחון בפחד, אהבה ושנאה, דיכאון ואושר.
הכל בבת אחת, בכל בית, בכל אוטו, בכל פח. רעש לבן שמציף אותך
ומהפנט. "יאללה בוא" אחותי קמה כשאוטובוס התקרב.
הגענו ליפו העתיקה, שם היא גרה. היופי של המקום הקסים אותי בכל
פעם מחדש. הבתים העתיקים, באמצע כל העיר הזאת. לאחר הליכה
ברחובות צפופים וחשוכים שמזכירים את צפת. הגענו, נכנסנו לבית,
התיישבתי ליד החלון עם המחשב הנייד, ודיברתי עם מיכל לצליל
הגלים הנשברים. מהר מאוד כבר לא שמעתי את כל הגלים, והתחלתי
להתעצבן מהשטויות של מיכל, אמרתי לה לילה טוב. שמעתי את
הדיסקים החדשים שקניתי היום. אחד מהם הוא של יהלי סובול, עקב
הרגע התל אביבי הלילי. והכי מצחיק זה שראיתי אותו דקה לפני
שקניתי את הדיסק. ונרדמתי לי לצלילי המוזיקה וצלילי הטבע,
הגלים שחזרו.


את היום השני ביליתי עם חבר שלי דן, ישבנו ב"הברווז" וקיבלתי
שיחה. "ענבר, איזו הפתעה" "מאמי, אני בת"א איפה אתה?" שאלה.
כאילו שהיא לא יודעת שאני גם.
"גם, איזה קטע, אנחנו בברווז תבואי זה ליד גינת שינקין".
"ביי מותק"
"בהיי מאמי" כמו תמיד הקול שלה רועד, וחושד. חמודה.
האקסית המיתולוגית הגיע לת"א. הולך להיות מבדר. סיפרתי לדן
שענבר באה, והוא צחקק לו ואני הצטרפתי. הסתובבנו שלושתנו,
הלכנו איתה כדי שתמצא משהו כבר בערך עשר שעות, למה לוקח לנשים
לקנות משהו כל-כך המון זמן, וכל-כך המון מחשבה. הסתובבנו אחרי
ענבר איזה שלש שעות ובסוף היא לא קנתה כלום. "אני מתגעגעת
לסבתא סיוון" היא אמרה וחייכה. "אז בואי נלך אליה... דן אתה
תאהב אותה, כולם אוהבים אותה". חייכתי. התחלנו לצעוד לסבתא
סיוון, כמו שענבר תמיד קוראת לה.
סבתא כמו כל סבתא ממש שמחה. היא הזמינה לנו פיצה. וישבה עם
ענבר ודיברה איתי עליי ועל זה שאני צריך להפסיק לעשן, גם דן
טען כך. אז הדלקתי סיגרית מחאה, גם סבתא הדליקה וצחקנו. ראינו
טלוויזיה והתחלנו להירדם, שמתי את הראש על ענבר והרגשתי את
החזה הענק שלה ממש טוב, וזה הפריע לי קצת ובאינסטינקט, כי אני
רגיל הזזתי אותו ואז קלטתי מה אני עושה, נשארתי בשוק עם היד על
החזה שלה והסתכלתי עליה, חיכיתי שהיא תעיף את היד אבל היא ממש
לא עשתה זאת. חשבתי אולי היא לא שמה לב, אז נגעתי בו שוב, היא
רק חייכה. טוב נחמד לדעת חשבתי לעצמי.
חזרתי לטלוויזיה המשעממת. ענבר התעקשה לראות 'אקזיט' עוד
תוכנית מטומטמת. בתוכנית ראיתי חולצה מגניבה, ושאני רואה משהו
שאני רוצה, אני לא יכול לחכות אפילו לא דקה ואני חייב את זה
מיד. "ענבר בואי איתי עכשיו ל'לייט ווייב' לקנות אותה, בדוק יש
אותה שם" אמרתי בתור פקודה. "טוב, בוא... דן אתה בא?" העירה
אותו. "אני נישאר לישון" מלמל. אני וענבר יצאנו. כל הדרך היא
התקרבה אליי, טיפה יותר מדי, אני לא אומר שזאת רק היא, אולי
הזין שלי הבין כמה רמזים והתחיל להשתלט על המוח, מצאנו את
עצמנו בכמה וכמה מצבים אולי טיפה אינטימיים מדי, חיבוקים ששתי
איברי המין נצמדים טיפה יותר מדי, וכמה פעמים שכמעט התנשקנו,
מאינסטינקט.
"ענבר אני חבר של חברה שלך עכשיו". אמרתי כי בכל זאת לא התאים
לי כל-כך. "מה היא רכוש שלך או משהו? לא" אמרה. אני צחקתי לי
כי ענבר הייתה הכי רכושנית שיש בעולם כלפי. בכל אופן התעלמתי
והמשכנו בדרכנו. קניתי את החולצה. היא הלכה לרכבת ואני לסבתא.
איזה שבוע מוזר. אם אני יראה את סתיו בסוף שבוע בכלל, נראה אם
היא באה לאבא שלה. איזה שבוע, סיוון, סתיו, ענבר ומיכל... מיכל
עצבנית בבית.


אני ודן הלכנו לעיר הבירה שם נפגשנו עם כמה בנות מת"א, שנראות
אם להגיד את האמת ממש מעולה. אבל, לי יש חברה. ואני בכלל רוצה
את סיוון. גם ההוא שהכרתי בניצנים היה שם וכן אי אפשר להגיד
שלא היה נחמד ומצחיק. במיוחד עם איזה שתי בנות שהיו על אקסטזי
אני משאר. הן רקדו בפראות לא ברורה. סיוון התקשרה אליי, היא פה
בעיר הבירה עם חברה וידיד. "נחמד איפה את בדיוק?" היא לא יודעת
להסביר כלום, היא בלבלה הכל והיא התחילה להתעצבן. התחלתי לחפש
אותה. אוי הנה סיוון; "את יפה שאת עצבנית", תמיד מתלוננת
הילדה, קיסריתית שכזו. פה ושם עושה הצגות, כן זאת סיוון. "אני
שונאת אותך!" אמרה. "טוב אז אולי כדאי שאני אלך?" השבתי עם
חיוך קטן. "לא!" והיא תפסה אותי, כי קשה לקיסריתית לשרוד במקום
כזה הומה אדם. עם פרצוף חמוד. היא באה עם שני, חברה שאני דווקא
מאוד מחבב וידיד שלה גיא שגם הוא נחמד למדי. מיצינו את עיר
הבירה, אז הלכנו אני דן, סיוון, שני וגיא לאיזה בית קפה ברחוב
גורדון. אמרתי לסיוון לבוא איתי שנייה למעלה לדירה של אחותי כי
הארנק שלי שם. בדרך עצרתי אותה לשנייה והתחלתי איך להגיד,
להוציא ממנה את הכל, להוריד ממנה את הציפוי והעטיפה, לפחות
לנסות. כמו שאמרתי היא חדשה למדי ישר מהקופסא וכלום לא ירד.
אבל בעיניים שלה היה משהו שהיא והאגו לא יכולים לעשות כלום
נגדו. ישבנו אני וסיוון בשולחן, הסתכלתי לה בעיניים, היא הייתה
טיפה נבוכה, קראתי אותה, ידעתי שהיא רוצה, אמת גם אני רציתי.
הכל ירד בעיניים, אבל איך לא, תמיד יש עוגייה? אז איך שהו כל
השיחה והמבטים עברו לנושא אחר. כל-כך רוצה ללכת עכשיו להגיד
לה, ולנשק אותה. אבל יש לי חברה. סיוון בכלל לא יודעת את זה,
וזה כמובן יכול להרוס. בהמשך הלילה הלכנו לים, בדרך דיברתי עם
שני. שני לא אמרה לי משהו מיוחד היא פשוט חיזקה את כל
מחשבותיי, ואז הגעתי לחלק הקשה, מיכל. "שני יש בעיה אחת?"
אמרתי. "מה?" מעין "מה" כזה של איזה בעיה כבר יש? הכל מושלם.
"יש לי חברה" זהו הייתי בטוח שפה היא כבר לא תאהב את הקטע
ותדאג לבת דודה שלה אבל. "אז תיפרד ממנה!" בשיא הטבעיות, זה מה
שרציתי לשמוע. כל הלילה דיברתי עם שני, הכרתי עוד ילדה מקסימה,
סיפרתי לה על השירים שאני כותב והיא סיפרה לי שגם היא כותבת,
מצאנו הרבה נושאי שיחה, היא אפילו אמרה לי שסיוון עדיין טיפה
ילדה.


20.8.04
באותו יום החלטתי שהנה היום אני מדבר עם סיוון, וזהו, נמאס זה
הזמן, אז נסענו אני טל וגל. בדרך כשכולי מרוצה, הנה היום
שיפתור לי הרבה בעיות. "טררר... התקבלה הודעה חדשה": "זאת
סיוון רק רציתי להגיד לך מזל טוב על החברה". קיבלתי את ההודעה
שאני כבר בדרך לשני להגיד לסיוון אולי מה שאני מרגיש, או לספר
לה בעצמי שיש לי חברה, ושאני הולך להיפרד ממנה. כשהגענו לשם
סיוון נשארה אותה סיוון כמו תמיד, כאילו אין כלום. אביטל ושני
כל הזמן אמרו לי נו יאללה לך... "אביטל, שני, יש לי חברה זה
כמו בגידה!"
מאז שאבא בגד באמא זה הפך לנושא טיפה יותר רגיש אצלי, אולי
אפילו לנושא ממש רגיש. לא קל לראות את אמא בוכה ואבא אדיש. הוא
סיפר לי את זה באותו יום שנסענו לבית חולים כי נפלתי על הראש
מסוס וכמעט שברתי את המפרקת. הוא התחיל לבכות ולצעוק עליי,
שאני לא מבין מה יכולתי לעשות לו, יכולתי למות ואז מה הוא היה
עושה, אז מה היה קורה. נכון באמת זה היה מסוכן, גם עשינו
צילומים וזזו לי כמה דברים במפרקת ולא יכולתי להזיז את הראש
חודש. ברגע כזה, כשבוכים, שמשתחררים, כשמתפרקים. ברגע כזה הוא
סיפר לי שהוא בגד באמא, לא בדיוק סיפר. אני ידעתי מה קורה
בבית, הבנתי הכל לבד, הבנתי למה אמא בודקת לאבא הודעות, הבנתי
הכל מצוין, לא הבנתי למה אמא לא זרקה אותו לכל הרחות. ומצאה לה
מישהו שהיה מנקה לה את הבית במברשת שיניים [ולא חסרים כאלה
שרודפים אחריה]. אבל בסדר, אחרי עשרים שנה של נישואים זה קשה.
אבל זה היה התקף של רגע כי מצד שני זה אבא שלי והוא הדבר שיקר
לי בדיוק כמו אמי. "בגדת באמא, אבא?" שאלתי, "מה זה בדיוק
בגידה בשבילך?" שאל בחזרה. "אתה יודע טוב מאוד, שאתה עושה משהו
עם מישהי שהיא לא אמא, או שאתה מגיע למצב שהוא אולי טיפה
אינטימי מדי" אמרתי. אבא עשה פרצוף. "תראה גם בשביל אמא שלך זה
בגידה, בשבילי, לא יודע" אמר. הוא נראה כמדבר עם עצמו. אני
נשארתי משותק נטול כל ארשת פנים. לא ידעתי מה להגיד. לא הבנתי
בדיוק מה אני מרגיש. מצד אחד עמד אבא שעובד כל היום רק כדי
לפרנס אותנו. שמגיע לגיל זקנה ומתחיל לחשוב על החלומות שלא
הגשים, מתחיל לחשוב על חופש. "תראה, גם אתה תגיע למצב הזה."
אמר אבא. ידעתי שהוא צודק. אפילו תמכתי בו. אבל בכל זאת מהצד
השני, עומדת אמא שלי. שהיא הדבר הרגיש ביותר בעולם, היפה
ביותר. נו זו אמא שלי. שנאתי והערצתי את אבא שלי באותו הרגע.
אבל זה היה משהו אחר שהפריע לי יותר מהכל, אני בדיוק כמו אבא
שלי. אם אבא היה צריך ללמוד קבלה, וללכת להרצאות של לילי. כדי
להתחיל לחשוב על חופש. אני מאז ומתמיד חושב על חופש. אני בגדתי
כבר בכמה וכמה בנות, אז מי אני שאכעס על אבא שלי? כנראה הייתי
צריך להגיע הביתה ולראות כמה אמא פגועה כדי להבין כמה רוע יש
בפעולה הקצרה הזו, נטולת כל מחשבה. בגידה. אולי טבעית? זה מה
שגרם לי להתחיל לתעב פעולה זו. זה לא שאהבתי אותה מתי שהו. אבל
היא הייתה חלק נכבד מה"חופש שלי". מה"סיפוקים שלי". היא רעה
אבל גם טבעית.
תמיד הסתכלתי על ה"סיפוקים שלי" או ה"חופש שלי" כאל סוג של
מדד. למעלה בצבע הירוק כתוב "חופש" או "סיפוק". ולמטה באדום
כתוב "שיגרה". השגרה הורגת מזלי קשת כמוני. עכשיו הבעיה אצלי
היא שאין לי אמצע, אין אצלי דבר כזה שאני מסופק לאורך טווח
והמדד נשאר באמצע. אצלי הכל שחור או לבן, וכדי לחזק תכונה זו,
שחור או לבן, אני גם פרפקציוניסט, ככה ששחור לא בא בחשבון. אז
הנה אני יושב בבית רואה טלוויזיה, מדבר עם החברה בטלפון. המדד
הכי למטה ב"שגרה". עובר יום יומיים ואני מתחיל לאבד שפיות, אני
מתחיל להתעצבן, לריב עם החברה, להתעצבן על הטלוויזיה. סעמק אז
הזדיינתי עם החברה הכי טובה שלה. אקשן, דרמה. המדד עלה למעלה
ואני ב"סיפוק". כמובן שלמחרת הוא כבר שוב פעם בחזרה ל"שגרה".
וכאן הבעיה, כי נגיד שמישהו רגיל היה טס רק עם חבר אחד לבלגיה,
גרמניה והולנד, הסיפוק והטעם הטוב היה נשאר לו לשנה. והוא מצדו
עשה את שלו. אני כבר במטוס, תכננתי את הטיול הבא. אפשר להגיד
שאני חיי כדי לשמור על המדד ב"סיפוק". אז אני רוכב על סוסים,
שזה באמת משאיר אותי עם "סיפוק" ליום יומיים. גם הצלילה זה
משאירה אותי עם "סיפוק". שאתה בעולם אחר, הכל שקט, אתה מרחף
חיי את הרגע בלי עבר ובלי עתיד. שאני יורה במטווח זה משאיר
אותי עם סיפוק. העוצמה, היופי, כשאני "נכנס" אל הכוונת אני
מרגיש כאילו אני קופץ לתוך בריכה והכל נהפך להיות דומם ואיטי
לכמה שניות. ואז אתה יוצא מהמים והכל שוב רועש ואתה אחרי
הירייה. עוד דבר שתמיד ישאיר אותי ב"סיפוק" זה לבשל. כשאני
מבשל אני מכבה את הפלאפון, אני עסוק רק באוכל, וזאת ממש אומנות
בשבילי. אני מתאהב באוכל, אני רואה בו אלוהות מסוימת, חיים. זה
משאיר אותי ב"סיפוק". גם הבעת רגשות היא סוג של "סיפוק" אם אני
עושה את זה בציור, צילום או כתיבה.
אז עד כאן הכל טוב ויפה. הבנתי שעל הבגידות עדיף לוותר, ושעדיף
להשקיע את המאמצים ב"סיפוק" עם שאר הדברים. עוד בעיה שקיימת
היא שה"סיפוק" נקרא אצלי גם "חופש" לכן שאני עושה כל דבר מאלה,
אני מתנתק מהכל. דבר זה גורם לבת הזוג לחשוב שאני מזלזל, או
שפשוט אני בורח או כל דבר אחר. מי שתכיר אותי, ושתהיי האחת,
תבין את התכונה הזאת אני בטוח. כמובן שחוץ מהבגידות, שבכלל לאט
לאט הפך לתכונה השנואה עליי מכל. אך טמונה בי.

"יוו איזה חמוד" אביטל אמרה. לשני לא הזיז והיא לא ניסתה להבין
לחצה ולחצה. נו טוב אפשר להבין זאת בדודה שלה. אם יש משהו שאני
באמת שונא זה שאנשים מתערבים, אני רוצה לעשות לבד, להגיע לבד
ולהבין לבד. אולי באמת הגיע הזמן לעשות מה שאני באמת רוצה
לעשות. אז יצאתי החוצה והתקשרתי למיכל. "מיכל תראי, אנחנו לא
הכי מסתדרים, וכנראה שזה לא הולך וזאת אולי פשוט תקופה, ואת
הכי יפה בעולם והכי חמודה אבל זה פשוט לא זה, זה לא הזמן ולא
המקום" ניסיתי להיות רגיש אליה, כי רגישות זה חשוב. "סבבה ביי
מותק... רוני די..." היא צחקקה וניתקה. נחמד. עטופה כהלכה.
ציפוי שוקולדי יפיפה, עוגייה חזקה, קרמבו שרק יצא מהמפעל. יחי
המשחקים והאגו, למחרת היא הבהירה לי שאני לא נפרדתי ממנה והיא
התכוונה לעשות את זה גם ככה. היא נתנה לי כל סיפור שיכל לצוץ
לה בראש, אני הייתי שקוע במשהו אחר, "בסדר" אמרתי ולא
התווכחתי, התעלמתי נתתי לה להרגיש טוב עם עצמה. היא הוסיפה שגם
אי אפשר להיות איתי בקשר כי בשנייה שסתיו תגיד משהו אני יעזוב
את כולן וילך אליה. עשיתי מה שהייתי צריך לעשות ומה שנותר זה
לעבור ממשחק למשחק, צריך להמציא משחק מחשב כזה. בקיצור, עשיתי
מה שהייתי צריך לעשות נשאר עוד דבר אחד. יצאתי שנייה עם סיוון
החוצה. "תראי אני יודע שלא סיפרתי לך שיש לי חברה, אבל זה בגלל
שתכננתי להיפרד ממנה, כי אני כן רוצה אותך" שוב ממנה שמעתי
תירוצים, פחדים, חששות ואי ידיעה. אלוהים הבנות האלה כל-כך,
סיוון כל-כך, הרי את רוצה, את יודעת שאת רוצה, אני יודע שאת
רוצה ושנינו יודעים שאת רוצה. שנינו יודעים שאני ואת מתנשקים
היום ושנינו יודעים שעוד כמה חודשים את כבר לא בתולה, אבל
חייבות, הן חייבות את המשחקים. נו טוב, קדימה למשחקים. "טוב
תראי סיוון, או שאת מנשקת אותי עכשיו וזה אומר שכן, שאנחנו
ביחד או שאת פשוט קמה נכנסת בדלת וזה אומר שכל אחד פונה לחייו"
הייתי אולי טיפה ישיר מדי, ללא ספק הייתי, אבל למשחקים אין לי
כוח. באותו הרגע היא הפכה פשוט לדבר אדום, תמים ויפה. כל שף
יגיד שכזאת עגבנייה בכל פרובאנס לא נראתה, סיוון התחילה להזיז
את הפה כאילו רצתה להגיד משהו אך נתקעה. היא רקדה במקום והייתה
לחוצה. ידעתי שהיא שלי. "די ילדה. פשוט תנשקי כבר ונעבור את
השלב הזה" רציתי להגיד, אבל זה נשאר בקטגוריה של רציתי.
הסתכלתי לה בעניים והיא רק נהייתה יותר אדומה והפנתה את הראש.
"אתה ישיר מדי" יללה לעצמה. חייכתי חיוך קל ופתאום היא קפצה
עליי בנשיקה קטנה וחיבוק חביב. תודה רבה. היה לה חיוך כל-כך
יפה באותו רגע. הזכיר לי את הרגע שהצעתי לחברתי בכתה ה' להחזיק
את היד. היא כל-כך לחוצה, למרות שאני דווקא מחבב את זה.
הילדותיות הזו, התמימות הזו זה נראה לי מה שהכי מושך אותי
למרות כל התלונות שלי. בינינו מה אתם הייתם מעדיפים, מישהי
שכבר הזדיינה עם כל החברים שלך שתזיין לך את הצורה כמה פעמים
תקלוט שגם חבר שלך עשה את זה וימאס לך ותלך. או אחת שכמו
סיוון? זה היה רגע טעים, הורדתי לה את העטיפה, אכלתי את הציפוי
ומתחת, ממ... המרנג הטעים. ואחרי שסיוון כבר הלכה ואני הלכתי,
עדיין נשאר בי הטעם הטוב של הסיפוק.

כשקמתי בבוקר. הנה אני וסיוון יחד, והנה מתחיל הסדר הרגיל שהיה
לי עד היום. מה יהיה עכשיו, להתקשר אליה היום, מה, מי, מו, טוב
לי, אולי לא, אולי ניפרד ממנה? כל זה מספר שעות אחרי. אתה
ממשיך את חייך כרגיל ומזמין 'ידידה' אלייך הביתה. וכשקולט
פתאום שיש לך חברה, כשיש לך חברה אתה חושב יותר על כל פעולה עם
מישהי אחרת והופ מגיעים הפיתויים, אם אני רוצה סוף, סוף לדעת
מזה לאהוב, אני צריך להפסיק לפחד מלאהוב, ממשהו רציני, לעבור
את סתיו. עבר יום ואתה כבר מבולבל כולך. לא יודע מה לעשות. היא
מתקשרת והכל נעלם. אחרי שיחה טובה למדי, רק כי בהתחלה יש הרבה
על מה לדבר, כי כל אחד מתעניין בשני כל כך. אתה מסיים את השיחה
עם חיוך רחב וסיפוק טוב של כן, אבל המחשבות והבלבול לראש
חוזרות בשנייה שאתה מוצא את עצמך במסיבה עם חברים והרבה נערות
יפות, אתה רואה מה שחבר שלך כרגע עושה מולך. אבל אתה לא, יש לך
חברה. לא יודע למה אבל תמיד אלו הידידות שממש מאושרת מהעובדה
שיש לך חברה ושומרות עלייך, אוהבות את הרעיון ובעד. החברים
דווקא רק ממרמרים לך את החיים ומראים לך כל דבר טוב שקיים
ברווקות. כל החישובים האלה, של היא יותר יפה מזאת, וזאת ופה
ושם כל-כך הרבה שטויות כל-כך הרבה 'שיט' במקום פשוט לזרום. אז
זרמתי והלכתי לפגוש את סיוון.
הלכנו לים הייתי כל-כך שקוע בעצמי, באותו ערב עטיתי על פני
ארשת אטומה לגמרי, שבלטה מאוד לעין. כל-כך אדיש, שותה לי יין.
"סיוון עזבי לטובתך אל תהיי איתי" כל-כך רציתי להגיד לה את זה.
יושב ליד המים, ומסתכל על הירח המדהים שמסמן שביל על הים
שמוביל אליו. לשם בא לי ללכת. כזאב לרוץ לירח וליילל. אנחנו
ביחד שבוע. זה היום בו תמיד ברחתי בפעמים הקודמות. ומה עכשיו,
האם היא האחת בשבילי, או אולי אני סתם משקיע מאמצים מיותרים
בחשיבה ומחר הכל ייגמר. בכל אופן לא הפעם, היא מיוחדת לעומת כל
הקודמות, היא שונה מכל הקודמות, היא פשוט לא אחת מכל הקודמות
היא הנוכחית והבאה, ושם באותו הרגע מתחת לירח ומעל המים מול
הנצח בשלווה מלאה כל-כך הרבה שקט נפשי ורוגע מושלם. סיוון
התיישבה ליידי הסתכלתי לה בעיניים. "מה יש לך?" היא שאלה עם
פרצוף עצוב. השכבתי אותה על החול ונישקתי אותה. ברגע הזה ידעתי
שהיא לא תהייה עוד אחת לרשימה. באותו ערב כבר השתנו לי
המחשבות, הרגשתי משהו שמאז סתיו לא הרגשתי. הרגשתי שפשוט כיף
לי עם מישהי גם אם אין משהו מיני. פשוט כיף לי, פשוט כיף לי
לחבק אותה, היא פשוט לא כמו כולן היא כל-כך מיוחדת, הילדותיות
הזאת היא ממש מוסיפה.
לגמתי שלוק נוסף מהבקבוק. "די לשתות מאמי" סיוון זמזמה מתוך
שינה. וחייכתי, פשוט חייכתי.

למחרת קמתי חדש, ישן ליתר הדיוק אותו רגע ביום הקודם נעלם, שוב
כל המחשבות רצות לי בראש. העניין הזה כבר ממש מחרפן, סיוון באה
אליי, היה דווקא נחמד איתה, אני לומד להתעלם אפשר להגיד, זה
היה עוד יום רגיל, שבסופו של היום סיוון הולכת הביתה, אני בבית
שלי וכלום לא קורה. השעה 24:23 ואני לא יכול להירדם מיואש מכל
כיוון. אם זה מענייני אהבה או אם זה מענייני משפחה שהמצב ממש
מסריח וזה החופש הגדול הכי מסריח שהיה לי בחיים. הטלפון מצלצל
"אחי מה המצב זה גיא" הפתיעה. "מה המצב אחי?" שאלתי בנימוס.
"וואלה הכל טוב, תשמע אני פה אצל ידידה שלי אורן" נשמע לי
מוכר. "היא גרה ליד גן וויל?" וידאתי את האשרה שלי. "אממ שנייה
אני ישאל אותה... כן" השיב. "אני מכיר אותה היא שכנה
שלי,בקיצור צא לסיגריה אני שם עוד דקה" ניתקתי. גיא היה ידיד
טוב של סיוון ידעתי שיהיה לו מה להגיד בקשר אליה, אולי גם
זלזלתי בעתיד השיחה בגלל העובדה הזאת.


סיגרמטר
התחלתי צועד לכיוון הגן בדרך הדלקתי לי סיגריה. סיגריה שמעבירה
את הדרך. זו בכלל תיאוריה שאני מפתח אותה כל פעם כשאני הולך
ברגל. תמיד כשמישהו שאל אותי מה המרחק מנעלי ליאור לבית שלי לא
יכולתי להגיד מרחק מסוים או זמן מסוים כי זה ליד אבל לא בדיוק
קרוב או רחוק. אז פשוט התחלתי לחשב מרחקים בסיגריות. איך שאתה
יוצא מהבית אתה מדליק סיגריה והולך בקצב הליכה רגיל ומעשן בקצב
רגיל. שם לב מתי היא נגמרת. ככה מדדתי הרבה מרחקים. ככה העברתי
הרבה שעות הליכה, ככה מצאתי עוד סיבה לעשן. הגן הוא מרחק של
שתי סיגריות בערך. ידעתי שאני אשב גם עם גיא על סיגריה, אז
הדלקתי אחת איך שיצאתי מהבית וככה היה לי גם זמן לחדש את מצב
הריאות לקראת הסיגריה הבאה. "מה המצב גיא?" שאלתי. "וואלה
חיים" ענה בקול נשי. נכנסו לשיחה כמו שאומרים, הוא התחיל לספר
לי על הבעיות בבית שלו, אני יודע מהן בעיות בבית, ניסיתי לעזור
לו כמה שיותר ממה שלמדתי על עצמי. משפט אחד הוא נכון ללא ספק
ואסור לשכוח כל החיים, "אין כמו אהבת אם" אמרתי לו. למרות הכל
וכל הרצון העז לעזור, הייתי טיפה שקוע בעצמי בכל הבלבול הזה
בחיים. המצב עם סיוון בעיקר, הפחד הזה מאהבה, ממשהו רציני,
ממחויבות ממה אני מפחד כל-כך? מה מרתיע אותי כל-כך? גיא התחיל
את השיחה ב"תשמע סיוון שלך". דבר כזה כבר עושה לך טוב על הלב,
הקלה. הפנים שלה עולות לך בראש ואתה אוהב אותה [אוהב?]. החלה
פתיחה לשיחה. כבר השיחה עם חיוך. גיא בשיחה הזאת הפך אצלי
עולמות, הסביר לי דברים על עצמי בלי מתכוון, הוא קרא אותי
היטב. על העניין של כל הפיתויים למיניהם. על האופי שיצרתי עם
הזמן, לא אופי לקשר רציני. אבל הוא גרם לי להסתכל עליי, על הכל
בצורה שונה. אכן שם בפנים מאחורי איזה מגן שאני יצרתי, מאחורי
סתיו, ישנו אני. באותו ערב הרגשתי. כל מה שרציתי זה שכבר יבוא
מחר ואני אחבק את סיוון שוב. אולי זה הרגע בו לי ירדה העטיפה?
אמרתי. ידעתי. קיוויתי. שמצפה עוד עתיד ארוך לי ולסיוון. אפשר
להגיד שסוף סוף נרדמתי עם חיוך, נרדמתי אוהב.

חמשת הימים

"מלמעלה למטה - טכניקת האכילה הזו כוללת קילוף עדין של שכבת
השוקולד. קילוף שאמור להשאיר את המילוי ללא פגיעה בצורתו על
מנת שיהיה ניתן לאכול אותו בשלמותו. את הביסקוויט משאירים לסוף
ויש כאלה שגם את הציפוי שלו מקלפים בקפידה לפני האכילה."
יעל דרור.

14.9
החמישה ימים האלה ששיגעו לי את המוח. אחרי שהגעתי להחלטות שלי
עם עצמי. אחרי שידעתי שסיוון שלי. אני רוצה משהו רציני. יש את
הבסיס. זה הזמן לראות מה היא.
יחצנתי מסיבה בראש השנה. מסיבה, אלכוהול, הרבה בנות. סיוון לא
אוהבת מסיבות לצערי, לשמחתי, היה נחמד אם היא הייתה יוצאת איתי
ככה זה פותר את כל הבעיות, היה באסה אם היא הייתה יוצאת איתי.
בשבילי זו הייתה יותר מעוד סתם מסיבה. במיוחד כשאני יודע שאני
לא מעוניין להרוס את מה שיש עם סיוון. התקבלה הודעה חדשה.
"היום אני רואה אותך? סתיו" סתיו, עלה לי הכל פתאום מהלב ותחיל
להתרוצץ בכל מחזור הדם. סתיו, עלה לי חיוך מאוהב. ידעתי שזו לא
עוד סתם מסיבה. במיוחד כי גם סיוון טיפה עצבנה אותי באותו
היום. ככה שההודעה מסתיו הזיזה את סיוון הצידה, לבינתיים.
התקלחתי, התלבשתי ויצאתי לדרך מאושר עד השמים בגלל סתיו, בהסעה
ניהלנו את כל העניינים של הכספים ואז ראיתי מישהי מסתכלת עליי
עם עיניים גדולות וכחולות עם ריסים גדולים ויפים, עם חיוך עקום
ופרצוף מפוחד ומזלזל בו זמנית. הנה סתיו שלי. הרטט מהפלאפון
שבכיס שלי הוציא אותי מריכוז. הודעה מסיוון "סליחה שאני מציקה
לך אבל אל תעשה היום שטויות, אוהבת". זה הרגע לספר לכם משהו.
מצד אחד יש כאלה שיגידו מה היא לא סומכת עליי, או, שיגידו שהיא
מציקה. אבל אני רואה הכל אחרת, בכל רגע כזה שמישהו מראה סימנים
של חולשה. של פחד. קנאה או כל רגש אחר משהו שבא מתחת לעטיפה
ולציפוי, אבל לא בצורה מוגזמת ואובססיבית, אלא פשוט מתוך רגש.
זה עושה לי טוב, עושה לי טוב הכנות הזו. זה משהו שדווקא הפריע
לי בסיוון היא לא הייתה מראה סימנים של חולשה, חשבתי שזה יעבור
לה עם הזמן. מהר. אבל טעיתי לא הערכתי נכון את עצם העובדה שהיא
לומדת עכשיו הכל, מתנסה לראשונה. היא מפוחדת, כמו סייח שכרגע
שברו אותו. חזרתי לעצמי והתיישבתי ליד סתיו.
עם תחילת המסיבה ישר שתיתי לי ליטר "גולדסטאר" בשביל לפתוח את
התיאבון, קינחתי בייגר. הראש היה טוב אפילו ממש טוב. כל המסיבה
הייתי עם סתיו ועם אור. אור ידעתי על קיומו אבל לא היינו
מדברים או משהו, אפילו לא שלום, שלום. אבל במסיבה התנהגנו כמו
החברים הכי טובים. אני חייב לציין שאני נהנתי. "בוא איתי
שנייה, הולכים להתחיל עם שתי הבנות שם בשביל מיכל" מיכל הייתה
חברה של סתיו והבת של המורה האהובה עליי לספרות. אני ואור
ניגשנו אל הבנות וגילו שזה מצחיק מאוד לראות את התגובה של כל
אחת, לסיכום אני ואור התחלנו עם כל אחת במסיבה. לצחוק ולחוויה,
טוב זה חייב להיות בצחוק, לי יש חברה ולאור הייתה חברה. אני,
אור וסתיו שתינו עוד ועוד ולאט לאט הראש קטן וקטן וסיוון הלכה
לה לאיזה שהו מקום בעמקי קיסריה ונשארנו רק אני וסתיו, התחלתי
כמו שאומרים לשפוך את הלב. אבל לפני זה. כדי שנבין את האווירה
במסיבה.


תיאוריית המסיבות
במסיבה אתה רואה כמעט את כל סוגי האנשים; את המכוער שנמרח על
מישהי, היא דוחפת אותו, הוא מתחיל עם כוסית אחרת וככה עובר
מכוסית לכוסית. מאיפה לו הביטחון העצמי אני לא מבין. אולי בסוף
מישהי כן מסכימה כי די נמאס לה והוא בטוח שככה זה עובד. נו
נגיד ש... אני בכל אופן תמיד 'מציל' את הידידות שלי מכאלה.
"אחי זאת חברה שלי ואתה כל שנייה מתחיל איתה ולא מתאים" או
שפשוט תופס אותה רוקד איתה צמוד "אחי, אנחנו חברים" אבל גם הם
מורווחים מזה, תחשבו על זה, אם סתם היא הייתה בועטת בו והולכת,
מה הוא היה מספר למחרת בישיבה לחברים שלו "וואי התחלתי עם אחת
כוסית והיא בעטה לי בביצים". אז לא. יותר שווה לו לחשוב לעצמו
"איי איזה באסה שיש לה חבר, הייתי מפרק לה ת'אמאאמאמא של
הצורה, הייתי מרים אותה לשמיים מרחיב לה ת'חיים" משהו כזה. זה
סוג אחד.
הכוסית והחברה, תמיד קורה שסוף סוף מצאתם מישהי שנראית טוב,
צברתם אומץ והנה אתם רוצים ללכת לכבוש את המטרה. אבל, היא
רוקדת עם חברה שלה, גם חברה שלה יכולה להראות טוב זה לא הסיפור
של הכוסית והשמנה. בקיצור, הכוסית שרוקדת עם החברה בסוף כל
מסיבה יוצאת מבואסת; "למה אפחד לא מתחיל איתי?" אז כן, כן
מתחילים איתה אבל זה ההוא מלמעלה, שעובר ונמרח על כל אחת.
הכוסית הזאת גם אם המבטים נפגשים, היא לא מבינה שהיא צריכה
לעזוב את חברה שלה, לשחרר את כלב השמירה.
כמובן שיש את הקופצנית והקופצן שכל המסיבה, קופצים כאילו זאת
מסיבת טבע מטורפת באמצע מדבר סהרה, שמחלקים קרטונים לכולם.
אותם אני דווקא אוהב, הם נראים כל-כך מאושרים לא שמים על אף
פחד. אני מקווה שהקופצן בסוף כל מסיבה מוצא לו את הקופצנית
שלו, שהם בסוף יתחתנו וישריצו עוד כמה קופצניים, חסרים כאלה.
ילדי הקיר, שלושה מתרוממים שבטוחים שהם הכי שווים, השקיעו 7
שעות מול המראה [ג'ל וכו'... ] לרוב הם וואחשים קטנים. הם
מוצאים את עצמם כל המסיבה עומדים ליד הקיר. "תראה ת'בלונדה
הזאת מתה לזין" זורקים הערות. "תראה ת'שמנה הזאת איך הציצי שלה
קופץ כמו קנגרו" גם קצת ביקורת. "תראה את זה מתחיל איתה כאילו
יש מצב למישהו עם הסנובית הזאת... וואי שיחק אותה הבן זונה,
כוס אמא שלו, אשכנזי מניאק, ילד גיטרה מזדיין אני אזיין אותו."
מביעים רגשות.
תמיד יש מישהי עם שער מתולתל מנופח כזה שמתנשקת עם איזה אחד
שרוך גבוה והם בולעים אחד את השני, אני לא מבין איך הם מצליחים
להתנשק שלושת רבעי מסיבה בלי לנשום או להשתעמם. יש גם את
ה"שיכור" שפשוט כל המסיבה עובר אחד, אחד ומחבק אותו ומנשק אותו
ורוקד אתו ונופל ומקיא ושותה ונופל ומקיא ושותה ומחבק או מישהי
כזאת. בכל אופן אני הכי אוהב את הכוסית הבודדה, יותר מתאים
להגיד היפה הבודדה. היפה שיושבת בצד מעשנת לה סיגריה ושכל מה
שיש לך לעשות זה ללכת ולמלא לה את החיים. עכשיו בכל מסיבה יש
גם את הסוג שלי. שלא עושה כלום כי יש לו חברה. אבל זה לא סוג
של בנאדם. זאת מעיין תקופה. בכל אופן אני בכלל מעדיף פשוט ללכת
לישון עם חברה שלי, זה יותר כיף מכל מסיבה. האמת מסיבות לא דבר
כזה כיף. אתה פוגש את כל החברים והמכרים ככה שזה נחמד. אבל גם
במסיבה יש כמה דברים שמעצבנים, כמו נגיד שהדי ג'י שם את השיר
הזה של משינה, אחכה לך בשדות. אז בהתחלה יובל לא צועק "אווו
אווו אווו אווווו..." רק בבית השני. ובכל זאת כל ילדי המסיבה
כן צועקים "אוו אווו אווו אווו..." אני גם בכלל לא נהנה
ממוזיקה שחורה, כי אני לא יודע לרקוד נראה לי.

"את יודעת שהאקסית שלי מיכל אפשר להגיד רצתה לגמור איתי בגללך
והוסיפה כמה שסיוון תהייה מסכנה, בגללך." חייכתי. "בגללי, מה
אני עשיתי? "סתיו אמרה כאילו תקפו אותה, אבל בעניים ראו את
הסיפוק העצמי. "מיכל טוענת שלא משנה מה יהיה ברגע שאת תגידי לי
משהו קטן אני אחזור אלייך כמו כלב טוב" הסתכלתי לה בעיניים.
"וזה נכון?" סתיו שאלה עם חיוך קל. "יש מצב... ומה את אומרת
סתיו?" עניתי. "אני לא רוצה להגיד כלום, כי אני לא רוצה שתיפרד
מסיוון בשבילי" בום לפנים, המשפט הזה, כוס אמא שלך, לא עושים
דבר כזה, שנתיים ועכשיו היא אומרת לי דבר כזה, רציתי להרוג
אותה, רציתי לבעוט בה, הייתי מת לנשק אותה. "זונה אלוהים, את
פשוט הורסת לי את החיים" אמרתי לה. "תראה אל תיפרד מסיוון יש
לנו עוד הרבה זמן לחיות, ובעתיד יהיה מה שיהיה" אמרה סתיו כמו
שרק היא יודעת להגיד והוסיפה צחקוק. חזרנו לשתות ולרקוד עם אור
וכולם ובין לבין, למרות שהיה מטושטש, הייתה נשיקה קטנה, מיד
שנינו ידענו שצריך לשכוח מזה ולא ליחס לזה כל חשיבות. באותו
הערב היה לי כל-כך מוזר וכל-כך מבולבל. זה היה סתיו נגד סיוון
כל הזמן. זאת סיוון שבבית אחרי שעצבנה, סתיו פה ליידי אחרי
שנתיים. למה סתיו עכשיו נזכרה, למה תמיד כל הבנות האלה כל כך
חסרות "טאקט". אם אין לך חברה אתה לא שווה. אני לא מבין לפעמים
את המוח הנשי. כמה שאני מנסה להבין לא מצליח. איש חכם אמר לי
פעם. ההבדל בין נשים לגברים הוא, שגבר בא ומראה לחבר שלו את
החברה החדשה, חבר שלו אומר לעצמו "וואי אני חייב להשיג לעצמי
אחת כזאת". אצל נשים זה אחרת, האישה באה ומראה לחברה שלה את
החבר החדש, חברה שלה אומרת לעצמה "וואי אני חייבת להשיג אותו".

מצד אחד הייתי הבנאדם הכי מאושר בעולם. אהבת חיי רוצה אותי.
אבל אני, אני אוהב את סיוון, כן אני אוהב אותה הבנתי את זה
שראיתי את הסרט "חכמת הבייגלה" והשיר של ברי ומיכה בכלל עשה לי
את זה, אפילו קניתי את הדיסק. סיוון מיוחדת. סיוון יותר יפה
מסתיו וכל הלילה הייתי במסע שכנועים עצמיים. חזרתי מהמסיבה מלא
בהרהורים עם עצמי.

15.9
"אור אחי מה אתה עושה היום? יש היום עוד מסיבה" זה היה די
ספונטני. "וואלה סבבה אחי בוא" תכננו ללכת. אבל לא היה לי כוח,
גם סיוון כנראה הייתה אמורה לבוא מאוחר אחרי הארוחה של ראש
השנה. "עזוב אחי בוא סתם נשב אצלי על איזה בקבוק יין טוב"
הצעתי. "סבבה אחי אני גם אומר לסתיו לבוא" פתאום אני מתחיל
לראות את סתיו יותר מפעם אחת בשבועיים, אוי מה נסגר כאן זה לא
קרה אף פעם, רגע חשבתי לעצמי. סתיו וסיוון איתי באותו הרגע
באותו הבית מה אני יעשה עם עצמי, ניסיתי להתעלם מכל הדברים
האלה ירדתי למטה לארוחת החג. בערב ישבנו אני אבא ואמא ואכלנו
את ארוחת ראש השנה, שנה לראשונה רק שלושתנו, אחרי הארוחה
המוצלחת אפילו, בלי ריבים, פעם ראשונה נראה לי. כל הארוחות
שלנו תמיד נגמרות בזה שמישהו מעלה את נושא הצבא או משהו אחר
ורבים. היה נחמד לשינוי קל כזה. ללא ספק נחמד עד מאוד. אבא אמר
לי שלכבוד ראש השנה נעשן ביחד. אני הייתי מאושר, אני ואבא
עישנו, חיוך נמרח על הפנים. הראש נמעך, הראש עמוק, וסאטלה
רגשית של הרהורים. ישבתי בחדר ושמעתי מוזיקה. חשבתי על סיוון,
חשבתי על סתיו, הרגשתי מאוהב, הרגשתי מאוכזב. המוזיקה חלחלה בי
חזק. כל המילים פתאום התאימו לי.


"תעני לי אם את שומעת
האם את פה או עוד לא הגעת
כי הכל התבלבל אצלי
דברי אליי
את שבי
אם זה חסד או שזה סתם דיבורים
למה את באה בשתי פנים
איך זה קרה שאני מאוהב אותך
גם בלי שממש אדע
כי את לא מראה
את לא מראה
מה קורה אצלך בפנים
מה קורה אצלך
תראי את הפנים
תראי לי ת'הפנים
תאמיני אני בטוח
יכול מתוק ויכול מלוח


כל משפט אמר לי משהו עליי ועל סיוון פשוט, סיוון שכל-כך שונה
שהיא ליד חברות שלה, אם היא רק לידך היא תהייה הכי פגיעה
שאפשר, אבל פתאום ליד החברות כלום לא מזיז להן, הן הכי
ליברליות שיש, לא רואות בעניים, תזיין עם אחותה עכשיו ופה
והיא, בכלל לא מסתכלת לכיוון. אבל רק תזכיר את אחותה שתהיו
שניכם לבד והיא תריב כל הלילה. בקיצור סיוון כזאת היא פשוט שתי
פנים, מחרפן אבל מה לעשות. אני כבר התבלבלתי לגמרי. תראי לי
ת'פנים בקיצור, ככה המשכתי ושקעתי בשירים, לא שמעתי את הטלפון
שהיה ליד הראש שלי, לא שמעתי שאמא צעקה לי. לא שמעתי כלום.
הייתי כל-כך בתוך המוזיקה. שכבתי במיטה באלכסון שאני מחבק
רמקול אחד והוא ליד הראש שלי. חושב על זה שסיוון ממש לא מראה
סימנים של חולשה, למרות שאני יודע עליהם. פשוט רציתי לצעוק
"סיוון תראי לי כבר סימנים של חולשה!". אבל פתאום האור של
הפלאפון הסיח את דעתי. "אה" עניתי באדישות. "מה אחי, רק תפתח
ת'דלת אנחנו מפחדים מקים". ניתקתי. גם עוד תכונה שיש אצלי, אני
לא אומר ביי, אני פשוט יודע מתי מסתיימת השיחה ומנתק, לרובם זה
לא מפריע. חוץ מזה מה הם מפחדים לי מקים, אני צריך לרדת עכשיו,
סעמק. תמיד כולם מפחדים מקים הכלבה שלי. כזאת חמודה כזאת שקטה.
שמתי עליי איזה קאפוצ'ון כמו שאני אוהב. וזאת סתיו שם למטה אז
גם שמתי בושם "טומי", כי אני יודע כמה שהיא רגישה אליו. מבחינה
חיובית כמובן. יצאתי החוצה וראיתי את סתיו מנסה לפתוח את השער.
"ארררר זה לא נפתח החרא הזה!" סתיו התעצבנה עם הקול החמוד שלה.
"הכלבה שלך תוכל אותנו!" אמרו ביחד "היא לא עושה כלום יאללה,
קים בואי, בואי טובה" קים רצה אליי והחזקתי אותה מפני
"האויבים". "מה המצב?" אמרנו כולם שלום יפה כמו אנשים טובים.
בכלל מזל שהם רק שנים, אני הכי שונא את הסבב שלום הזה עם מאה
ילדים. לסתיו נתתי חיבוק איכותי, גם כדי שהיא תוכל להריח את
ה"טומי" והיא ממש התרפקה עליי באהבה. "אההההה איזה ריח" אמרה
והתקרבה לצוואר שלי. אני כמובן הרגשתי צורך בסיגרית סיפוק.
הלכנו לחצר שם ישבנו שלושתנו. אני וסתיו התחלנו לדבר על כל
העבר שלנו. על זה שהיא פגעה בי ואני נתתי לה הכל, וכתבתי לה
שירים. היא בתגובה התגוננה בכך שאני בגדתי בה. שפכנו הכל
וכעסנו ורבנו. אבל הכל בהומור מיוחד שכזה. זה גם טיפה שיחרר אף
פעם לא דיברנו על זה ככה. במיוחד זה כיף כשאני, אני לא צלול.
ישבנו ועישנו ודיברנו. הכרתי את אור טיפה יותר, ויותר מהכל,
אני מסתכל על סתיו ורואה מולי את הילדה שהיא ללא ספק אהבת חיי.
רואה אותה יומיים ברצף, דבר כזה לא קרה בחיים, וכל-כך כיף לי
איתה, ולמען האמת היא שונה, או שאני השתנתי? התחלתי לשקוע בכל
המחשבת, וכשאני מתחיל לחשוב ישר רואים את זה, כי אני לא מגיב
ואני מזיז את השפתיים בצורה חשיבתית שכזו. "אז מה אני רואה
אותך רק שאתה מסטול" סתיו הוציאה אותי מקו המחשבה. "מה אני לא
מסטול" חייכתי. "כי העיניים שלך..." והיה לה מבט צודק כזה
בעניים. תמיד היא צודקת, תמיד יש לה מבט מנצח. היא כל-כך
מיוחדת. מה היא נופלת לי דווקא עכשיו בחזרה לחיים. דווקא כשסוף
סוף מצאתי מישהי טובה. באותם רגעים הרגשתי איך הכל חוזר,
הרגשתי פשוט הכי מאוהב בסתיו עד שסיוון צלצלה; "אני באה אלייך"
פתאום סיוון הייתה לי בראש, רק שזה לא יתחיל להיות ככה, סתיו,
סיוון, סתיו, סיוון. "סבבה מותק" אני לא אגיד לחברה שלי לא, גם
בגלל שככה לא יהיה סיכוי שאני אולי איך שהוא יתפתה לסתיו.
"יאללה" סיוון אמרה. וניתקתי. הערב המשיך שמתי לב שאני ואור
ממש באותו ראש ומסתדרים, ידעתי שנעבור עוד הרפתקאות אני והוא.
וידעתי שהמפגש עם סתיו לא חד פעמי, וממש לא ידידותי.

Stav Vs. Sivan
בינתיים סיוון הגיע. העניינים זרמו ממש נפלא, לפחות מבחוץ.
אצלי בפנים הכל היה כל-כך מבולבל הנה יושבות מולי שתי הבנות
היחידות שהרגשתי אליהן מעבר ל"בא לי לזיין אותה". סיוון הילדה
הכי יפה שיש. סתיו האישה הכי מיוחדת שיש. סתיו כל-כך בוגרת מול
סיוון שכל-כך ילדותית. אבל כל התמימות הזאת כל-כך יפה. הנה אני
מוצא את עצמי שם את שתיהן על מאזניים. לא יודע מה לעשות עם
עצמי. "סנצ'ז!" יוסי האנס נכנס לחצר שלי. סנצ'ז ככה חלק קוראים
לי מאז החודש רפת שלנו. "מה אחי מה המצב?" וואלה יאללה בוא נשב
על איזה סיגריה" הוא בא ללא ספק באחלה זמן, העביר לי את
הבלבולים עם סתיו וסיוון. ישבנו עכשיו ארבעתנו. ותאמינו לי
שהיה לכולנו הרבה על מה לדבר. לי היה הרבה מה לדבר עם סתיו כי
לא נפגשנו תקופה נכבדה, הייתי מאוהב בה ועוד כל מיני שטויות,
כמובן שנזהרתי. כי סיוון פה וגם איתה יש לי על מה לדבר, גם
לסיוון וסתיו יש על מה לדבר עם אור כי הן ידידות שלו. וגם עם
עיוסי האנס כי הן רק הכירו אותו. בקיצור ישבנו שם זמן ממושך,
הרבה סיגריות, הרבה צחוקים, הרבה סיפורים. ערב איכותי כמו
אומרים, לא כמו כל המסיבות האלה. כאלה ערבים אני אוהב כמה
חברים שקט צחוקים הכל רגוע. כל המסיבות האלה בכלל יצאו מהתחת,
אני מת להפסיק לייחצן כבר. גם סיוון רוצה שאני אפסיק לייחצן,
אמרתי לה שאני עוזב אם היא עוזבת את הצופים. אבל צחקתי איתה
אני לא רוצה שהיא באמת תעזוב. כמה שאני צוחק על הצופים זה אחלה
דבר, אחלה אנשים. בקיצור כאלה ערבים אני יותר אוהב ממסיבות
למיניהן. "יאללה נכנסו? בואו אני יראה לכם את המפלצת שלי"
דיברתי על המערכת סראונד עם הטלוויזיה 34 אינץ'. כשכולם כבר
עלו נשארנו ליד המדרגות רק אני וסתיו, התקרבנו אחד לשני
והסתכלנו אחד לשני בעיניים. באתם רגעים פניה עטו ארשת ערמומית
ונועזת. מעיין משחק כלשהו. כמו שאני אוהב. "מה שהיה אתמול זה
בינינו אל תדאג" לא הכי זכרתי על מה מדובר כי המסיבה הייתה לי
די מטושטשת אבל הבנתי והנהנתי בחיוב. "אז מה מתי שיהיה בא לי
אני עושה 'פיפס' אחד ואתה שלי? מתאים לי הסידור הזה" היא חייכה
חיוך של סיפוק. כזה חיוך יפה, כזאת יפה, כל-כך יודעת לדבר,
תמיד ידעה היא פשוט. בת זונה, כוס אמא שלה, תפסתי את האגרטל
שהיה ליידי ודפקתי לה אותו בראש. טוב, בסוף לא עשיתי את זה.
חייכתי חיוך קל, העברתי את היד בשערה מאחורי האזן, התקרבתי
אליה ונשקתי לה נשיקה קטנה, מתמשכת, עדינה על השפתיים, פקחתי
עיניים וקרצתי עם חיוך קל. טוב, גם הנשיקה לא קרתה. פשוט
חייכתי והעברתי את היד שלי מהשער שלה לצוואר שלה. פתאום רע עם
עצמי. כי אני כן מרגיש משהו שסיוון, היא לא כלום. "אני אוהבת
אותך" אמרה סתיו. "גם אני, יאללה בואי נעלה" אמרתי. עלינו
למעלה שמענו קצת מוזיקה בחדר, ראינו טלוויזיה. ישבתי עם סיוון,
ראיתי שסתיו מרגישה קצת לא הכי בנוח. "טוב אחי אני זז" הצהיר
יוסי האנס. יוסי האנס אף פעם לא נשאר הרבה, אבל כיף אתו כל פעם
הוא צץ בלי התראה מוקדמת. "טוב אור חוזרים לזכרון?" סתיו שאלה.
"לא איזה, מה עכשיו טרמפים בואי נישן פה" אמר. "אבל אני עובדת
מחר מוקדם! נו אוף, טוב אני הולכת לתפוס לבד" סתיו ענתה, לא
בטון של רגשי דווקא. באותו הרגע הייתי בדילמה קשה, ממש לא
רציתי שסתיו תלך ובמיוחד לא בטרמפים אבל מצד שני מה סיוון
תחשוב כשהיא תראה אותי רב עם סתיו רק כדי שלא תלך. לא היה יותר
מדי זמן לחשוב וסתיו חשובה מדי. "את לא הולכת לשום מקום
בטרמפים! אמא שלך תבוא לקחת אותך בבוקר!" תמיד העניין של הדאגה
של הטרמפים עובד. כי היא ואף אחת לא באמת רוצה לתפוס טרמפים
בבלילה. אבל בכל זאת הן משחקות אותה, הכי מצחק אם אני אגיד "נו
טוב סעי בטרמפים". "אבל אני לא אתעורר מחר" סתיו המשיכה. או כל
הכבוד כבר ירדנו מעניין הטרמפים ורואים שהיא רוצה לישון אבל
מחפשת אולי משהו בלה בלה בלה. "שני בחדר של אחותי, בואי אני
אראה לך אותו סבבה?" חייכתי. "נו טוב" סתיו אמרה. אמא'שך נו
טוב. הלכנו לחדר של אחותי אני וסתיו והתיישבנו על המיטה. "תראה
אני לא רוצה שתיפרד מסיוון בגללי, היא הכי חמודה שיש והכי יפה
והכל, ומה אתה דואג יש לנו עוד מלא מלא להגשים את החלומות
שלנו, וכבר קבענו שנגור ביחד באיטליה". הפציצה משום מקום. "כן
ונזדיין כל היום" צחקנו שנינו. "ואתה תתאמן על כל הבישולים
ואני יהפוך לשמנה בזמן שאני אלמד אדריכלות" צחקנו שוב. "בקיצור
אני אחכה לך, וגם אם אתה וסיוון תיפרדו ויהיה לי מישהו תחכה
קצת לא יקרה כלום". הסתכלתי לה בעיניים, אני כל כך אוהב אותה.
איך שהיא באה אליי בדיוק כשאני בתקופה, של ייאוש ואכזבה מכל
ענייני סיוון. ואני, אני נרפא, הכל בזכות סתיו. אני פשוט מוצא
כל מה שרע בסיוון כטוב בסתיו. ידעתי שאם אני אשאר עוד שנייה
בחדר כבר יקרה משהו וזה מוגזם. "טוב מותק שיהיה לך לילה מושלם"
ונשקתי לה על המצח וחזרתי לחדרי, לסיוון ואור. הבאתי את הבקבוק
יין, מה שנשאר מארוחת הערב. שתינו אני ואור, היין התחיל לפעול,
למעוך, לשפוך. זמזמתי לי את השיר של יוסי אלפנט שמבוסס עליי
ועל טל. "שירו של הדביל". ועם הזמזום נרדמתי. אחרי זמן קצר לפי
דעתי, סיוון העירה אותי והתחילה לנשק אותי. כל הפעמים שהתחרמנו
אף פעם לא היה לי נעים לתת לה לזרום, ולראות אם היא בכלל, כי
היא כזאת שמורה והכל, אבל לא יודע פתאום כשאתה טיפה מסובב
מהיין ומ... , אז הלכתי לטייל טיפה. אז קרה ללא ספק דבר מפחיד,
אחד הדברים הכי מפחידים שקרו לי איי פעם. פקחתי את עיניי
כשהחדר חשוך, ואני מתנשק עם סיוון ופשוט ראיתי מולי את סתיו,
אבל זאת סיוון, אבל בחושך כשאני טיפה מסטול זאת סתיו, והכי
מוזר היא פתאום מתנשקת כמו סתיו, אני מנער את הראש וזאת עדיין
סתיו. "אתה בסדר?" שאלה סיוון. "כן כן" המשכתי לנשק אותה,
יודעת מה אני מרגיש מצוין, אמרתי לעצמי בראש.


סיוון ופעולת הנשיקה
כל הפעמים הראשונות לא יכולתי להתנשק עם סיוון יותר משנייה,
היא פשוט הייתה פוערת את פיה כמו דרקון ועוד שנייה בולעת אותי.
היה לי קשה עם זה במיוחד כשאני אוהב נשיקות קטנות ועדינות,
לפחות כשאני לא באמצע יחסי המין. פעם אחת זה היה מוגזם, הייתי
אצלה היא שכבה עליי ופשוט אמרתי לה בשיא הרגישות; "סיווני יותר
לאט" וחייכתי חיוך עדין וחם. היא קפצה מעליי; "אני יותר לא
מתנשקת אתך בחיים" הצהירה, וכמובן הפכה שוב פעם לאחת העגבניות
היותר יפות בשוק. משכתי אותה בחזרה למיטה ושכבתי מעליה ומאז כל
פעם הנשיקה שלה יותר ויותר טובה, כמו שאני אוהב. כמו שלימדתי
אותה, לקחתי לעצמי קרדיט.

בסופו של דבר העניין התחיל להטריד אותי, והיה הזוי כי זה די
מוזר להתחרמן עם חברה שלך ולראות את האקסית שלך מולך. אז
העדפתי ללכת לישון. אמרתי לסיוון שלא נעים מאור, אז רק התחבקנו
ואני נרדמתי מצוין.
כשקמתי בבוקר לפני הכל הלכתי לראות אם סתיו בחדר, לצערי היא
כבר לא הייתה. הכנו אני ואור ארוחת בוקר טובה. וסיוון הלכה די
מוקדם. נשארנו אני ואור והתחלתי לשתף אותו בכל הצרות שלי עם
סיוון. האמת היא שהוא הכי הבין אותי מכל אחד שדיברתי אתו על
זה, הוא גם אמר לי להיפרד ממנה. אבל מזה די התעלמתי. בכל זאת
הכרתי אותו השנייה. למרות שמהר מאוד שמנו לב שאנחנו נמצאים על
אותו קו מחשבה. הוא גם סיפר לי על חברה שלו וכך העברנו את
הבוקר בדיבורים עד הצהריים ואז הוא הלך.
להיפרד ממנה, לא חשבתי ממש על האפשרות הזאת עד עכשיו. אבל גם
אנשים מהצד מציעים לי, גם סתיו יכולה להיות שלי עכשיו. אולי,
לא, לא ולא. סוף סוף מצאתי את האחת בשבילי, אסור לי לאבד אותה
עכשיו. אבל... לא, אולי? כן... לא... וככה כל היום מצאתי את
עצמי יושב מבולבל, מחפש פתרונות.

בערב אור התקשר "מה אחי מה עושים היום?" שאל. "בוא איתי לצוף
רק להוציא 'חינמים' וכאלה ואז נראה כבר קיסריה או משהו."
הרגשתי באותו יום טיפה רע עם עצמי בגלל המחשבות אז רציתי ללכת
לסיוון. "סבבה ביי אחי" סיכמנו הכל.
בערב דניאל בא אליי שהוא מיחצ"ן איתי וגם אור בא. עמית שהוא
היחצ"ן שמעליי בא לאסוף אותנו ונסענו למסיבה. בדרך כמו בכל דרך
היה מבדר במיוחד. הא ושכחתי פרט חשוב, לקחנו אתנו בקבוק יין.
זה הופך להרגל היין, כל יום יין. נחמד דווקא. הגענו למועדון
ושם הוצאנו את ה'חינמים' למיניהם ואפילו מכרנו חינם אחד לאיזה
ילד בשביל כסף לסיגריות. הבאתי לדניאל כמה שקלים מההסעה שיהיה
לו למסיבה. והתקשרתי לסיוון כדי שנעשה משהו. "מותק איפה את?"
שאלתי. "אצל קוראל." ענתה. "טוב אני ואור באים." אמרתי. "לא לא
לא מתאים. אמא שלה בלה בלה בלה בלה" לא הקשבתי יותר, אני לא
אוהב תירוצים כל-כך. "טוב לא משנה" אמרתי למרות שהתבאסתי, אבל
לא רציתי לכער לה את הערב... "יו מה הקטע שלך אנחנו לא יכולות
מה אתה ישר..." הייתי בהלם הילדה שרוטה, גיחכתי קלות והיא
ניתקה. הייתי בשוק כמה שניות טובות ולא ידעתי מה לעשות עם
עצמי, הילדה פשוט שרוטה. בלי לחשוב הרבה, בלי למצוא פתרונות.
"אור..." אמרתי כשהוא מאחורי. "מה?" הוא שאל. "בוא עכשיו
לסתיו" ללא ספק אמרתי את זה לבד, הגוף שלי אמר את זה לבד, לא
שאל אותי אפילו, לא רציתי להתקשר לסיוון להגיד לה שהיא לא
הבינה כנראה את הטון שלי או משהו, פשוט התעצבנתי ורציתי את
סתיו ועכשיו. " בקיצור תחזור, תחזור לסתיו, לטובתך האישית"
דניאל הוסיף מהצד פלוס צחקוק. חזרנו עם עמית. בינתיים אור
התקשר לסתיו וקבענו שניפגש איתה כאשר היא מסיימת לעבוד. כל מה
שחשבתי עליו באותם רגעים זה על היין, על סתיו ואולי ממש קצת על
סיוון. כשהגענו לזכרון ישבנו במרקחה אני ואור ושתינו את היין
האדום חצי יבש שלנו. עישנו, דיברנו ושתינו. היינו עסוקים
בבעיות שלי, וכשחשבתי שרק לי יש כאלה. בדיוק עצרה מכונית ליד
המרקחה וירדה משם ילדה לקנות סיגריות. בתוך האוטו היו עוד שתי
בנות. אור הצביע על הבלונדינית ואמר "זאת חברה שלי" אבל למה
היא לא יוצאת מהאוטו, התחלתי לצחוק עליו קצת. וידעתי שהיא
שונאת שהוא מעשן ושותה. אז הבאתי לו את הבקבוק והוא נתן שלוק
איכותי, הדלקתי לו סיגריה והוא לקח שאכטה בריאה. אבל היא עדיין
לא יצאה. "אם היא לא יוצאת אני נפרד ממנה זהו." גם ככה הוא רצה
להיפרד ממנה. וכשחברה שלה נכנסה לאוטו, היא יצאה ואמרה לו
שלום, ואמרה שיש אצלה כמה ידידים שמציקים לה והלכה. באותה
שנייה אמרתי "איזה כיף שיש לי את סיוון" אור בכלל היה עצבני,
ונתי שישב אתנו ושכחתי להזכיר את זה, נשפך מצחוק. בואו נגיד
שחברה שלו לא יותר טובה, הם בגדו אחד בשני, ונפרדו לפחות אלף
פעמים, אבל הם עדיין ביחד. מוזר. ללא ספק. בכל אופן נתי הלך.
ומפה לשם ושם ופה מצאנו עצמנו אני ואור בלי סיגריות ועם בקבוק
ריק. אני לא יכול להגיד שמשעמם במרקחה. ממש נחמד שם, אפשר
אפילו לעשות תוכנית ריאליטי שם. כל שנייה מישהו אחר נכנס,
טיפוס אחר, חבר אחר, ידידה, אקסית. לכולם יש סיפורים לכולם יש
שטויות. גם נורא מעניין לנסות לנחש מה כל אחד מעשן. בכלל אפשר
לדעת המון לפי דעתי על הטיפוס לפי הסיגריה שאותה הוא מעשן,
כמובן ששום דבר לא מוכח, ואין פה סטטיסטיקות וגרפים אבל זו
תיאוריה מופשטת בכללי. למשל רוב ה"פריקים" ו"שאנטים" יעשנו
'נובלס', והמשובחים שביניהם שאלה לרוב יותר "גיטריסטים"
ו"זרוקים" יעשנו 'קאמל'. 'קאמל' היא מ"המלוכה שלי". רוב
ה"ערסים" יעשנו 'L&M' לייט, והמשובחים יותר יעשנו 'מרלבורו
אדום'. ישנם גם ה"ערסים" שבטוחים שהם "סטייליסטים" הם יעשנו
לרוב 'מרלבורו לייט'. אם כבר הזכרנו את ה"ערסים" וה"פריקים"
שני האויבים הגדולים, כמו כל האויבים בעולם, הם פשוט אותו
הדבר. "ערסים" שומעים מוזיקה שרק הם מסוגלים לשמוע, משהו שאני
לא מבין איך אוהבים, וזה הדיכאון הכבד הזה. וזה מקביל בדיוק
ל"פריקים" ששומעים את המטאל הרעשני הזה.[אני ממש לא שולל שום
סגנון מוזיקה, יש הרבה שירים עם גנים מהדיכאון כמו שיש המון
שירים עם גנים מהמטאל, אני מדבר על הקיצוניים יותר, ה"ערסים
ערסים" וה"פריקים פריקים". הכבדים מביניהם]. בכל אופן בערבים,
ה"ערסים" יוצאים ויושבים ברחוב, מעשנים "באנגים" או שותים
וודקה זולה. וה"פריקים" עושים בדיוק אותו הדבר. "ערסים"
מתלבשים שונה מכולם, שוב פעם יש עדינים יותר ויש קיצוניים
יותר, בכל אופן בדיוק כמוהם ככה גם ה"פריקים". ויותר מהכל
לשניהם יש סכין בכיס, שניהם בריב עם המשטרה, לשניהם פתחו
תיקים, שניהם כנראה לא ישרתו בצבא. כל-כך הרבה במשותף, למה לא
להיות חברים?
ונחזור לסיגריות; הרוסים אוהבים יותר את ה'מגנה' וה'L&M אדום'.
המבוגרים מעשנים 'טיים' ו'גולף'. הכוסיות השינקנאיות מעשנות
'ווינסטון לייט' ו'מרלבורו לייט'. המורה שלי אמרה לי פעם
ש'פרלמנט' זו סיגריה של גרושות. ידידה שלי מהמחששה אמרה ש'לאקי
סטרייק' זו סיגריה לאנשים עם סטייל וזו גם סיגריה של "המלוכה
שלי". והסיגריה הנותרת היא 'ווינסטון אדום' שאותה לא מעשנים
סתם, יש מצב רוח מיוחד, למשהו לא חזק אבל לא חלש, או פשוט אם
זו אמא של סתיו. ככה אפשר שעות לנסות להבין מי הוא מי ואיך לפי
הסיגריות; ובזמן שאני ואור מנחשים ומנחשים שמתי לב שכולם פתאום
קונים קרמבו. תמיד שהחורף מתחיל לבצבץ מתחילים לקנות קרמבו כמו
עוד מלא דברים שקורים תמיד בחורף, מעניין אותי למה דווקא
בחורף. אפשר לשים לב שתמיד בקיץ, כולם במסיבות ובים מחפשים,
זיונים. אף פעם לא שמעתי על מישהו שאומר "בואנה איך מתאים לי
חברה לקיץ" אין דבר כזה. קיץ זה רגע שבו מחפשים כמה שיותר אתם
יודעים מה, עוד תכונה שמיוחסת לקיץ זה שמותר לצאת מ"טווח הגיל
המותר". מהו טווח הגיל המותר? טווח הגיל המותר זה מדד לגילאים
של הבנות שמותר לך להיות איתן וזה לא ייחשב פדופיליה. קיימת
אפילו נוסחה מדעית לזה; הגיל שלך - חלקי שתיים - פלוס שבע.
הנוסחה הזאת תקפה לכל השנה חוץ מהחופש הגדול. בחופש הגדול מותר
להוריד עוד שנה מהגיל. בכל אופן איך שמגיע החורף כולם מתחילים
להיות יותר בייתים, מתמסדים. ואז יותר שומעים "וואי איך מתאים
לי חברה לחורף, לשתות איתה שוקו במיטה". וביחד עם זה מתחילים
לשווק קרמבו לחנויות. מה רע לאכול קרמבו בקיץ? מה רע שתהיה לך
חברה בקיץ? קיימת תשובה אחת לפי דעתי. המרנג נמס בטמפרטורה
חמה.

סתיו התקשרה ואמרה שהיא סיימה לעבוד. סוף סוף. קנינו עוד בקבוק
יין ועוד קופסת סיגריות "לאקי סטרייק" בחרנו בסוף כשהתלבטנו
בינה לבין "קאמל". התחלנו ללכת לכיוון קפה על הגג. שם היא
עובדת. בעוד שאנו צועדים סיוון התקשרה. היא שמעה על הקול שלי
שאני טיפה מסטול. "אתה שיכור?" שאלה לא בטון נחמד בכלל. "קצת"
עניתי בצחקוק קל. "אה" ענתה באדישות. "איפה אתה?" התחילה
לחקור. "בזכרון" והיא בכלל לא הגיבה. "עם מי?" שאלה אחרי
השתיקה. "אור ו... וסתיו" חשבתי פעמים אם להגיד. "אה, למה לקח
לך כזה זמן להגיד סתיו?" שמעתי על הקול שלה את האכזבה. היא
מבינה לאט, לאט מי היא באמת סתיו. אבל היא לא תדבר על זה,
סיוון לא תראה סימנים של חולשה. לסיוון יש ציפוי שוקולד חזק
פלוס. למרות הכל אני מנסה שלסיוון יהיה יותר נחמד, אני כל הזמן
אומר לה שאני וסתיו פשוט ידידים, שזו אהבה אפלטונית. אבל איך
אמר איזה מישהו פעם, אדגאר משהו, "דבר לא ידוע לי על אהבה
אפלטונית פרט לכך שאין לה זכר בכתביו של אפלטון.". "סתם, לא
יודע" אלוהים בבקשה ממך סיוון תגידי משהו, תראי משהו. "טוב אני
לא אפריע" אמרה ב'סופר' אדישות. "לילה טוב מאמי" אמרתי בנימוס.
"ביי" אמרה וניתקה. די שעשע אותי השיחה הזאת כי ידעתי שהיא לא
אדישה אליי, ידעתי שהיא פשוט התאכזבה, פשוט איכפת לה. אני
ניסיתי להאמין שהיא עוד תיפתח אליי. התיישבנו אני ואור על ספסל
מול הבית קפה. שתינו את היין שלנו. ואני כל אותו הזמן הסתכלתי
על סתיו שלי מרחוק. מצחקקת לה, ואיזה ערבי בבית קפה מרים אותה,
והיא עם הסינר הזה. כל-כך בא לי לזיין אותה זה מטורף. ככה
בהיתי בא מספר דקות, עד שהיא באה והעירה אותי. גם סתיו משחקת
אותה למדי, אדישה אליי ולא שמה עליי. אבל איתה זה יותר בגדר
צחוק. היא פשוט טוענת שיש לי יותר מדי ביטחון עצמי, אגו ואהבה
עצמית והיא צריכה לרסן את כל אלה. הנה סתיו שלי מולי, כל-כך בא
לי לנשק אותה. הנה היא קמה והלכה יצאה עם שני בריזרים. ככה
שרפנו עוד ערב עם שתי בקבוקי יין ושני בריזרים והייתי בראש
מצוין למדי. אני כיביתי את הפלאפון כדי ששום דבר לא יטריד
אותי. בסוף הערב הלכנו לישון אצל סתיו. אני ואור היינו מותשים
למדי, אני זוכר רק שהוא הקיא מהמרפסת שלה ונרדמנו. באותו ערב
המצב היה נייטרלי יותר. טיפה יותר התרגלתי לסתיו, טיפה יותר
התרגלתי לסיוון. המאזניים היו שווים, אבל אי אפשר לחיות ככה.
אז פשוט נרדמתי.

17.9
בבוקר אני ואור קמנו מהשמש הנוראית ששורפת לך את החיים מכל
הכיוונים, פחדנו לצאת מהדלת, בכל זאת לא נעים, כל המשפחה של
סתיו לא ראו אותי שנתיים. התחלנו להזדחל ולרדת לאט במדרגות כמו
ב'סוואט' ובסוף גילינו את שאנחנו בכלל לבד בבית. ופתק על
השולחן "הייתי צריכה ללכת עם המשפוחה, יש קפה על השיש ועוגיות
במגירה, אוהבת סתיו עם הלב שלה, תמיד אותו לב, אני ואור ישבנו,
אכלנו, עישנו, שתינו וחיטטנו קצת בדברים בבית, עד שהצלחנו
להפעיל מוזיקה, עברה בערך שעה. בסוף גילינו שפשוט האוזניות
מחוברות למערכת. מצאתי תמונה ממש יפה של סתיו עם אמא שלה
ולקחתי אותה ישר ושמתי סיגריה במקומה, היא הייתה על המקרר.
כתבנו מכתב בחזרה "תודה על הכל, חבל שאין לכם דיסקים יפים,
לקחתי את התמונה מהמקרר ושמנו לכם סיגריה במקום" הסיגריה הזאת
עוד תתפרסם כ"הסיגריה המעופשת של טום". ויצאנו מהבית, לא לפני
שחיפשנו אם יש להם שתיל בחצר כי הם מסטולים כאלה. בדרך הדלקתי
את הפלאפון וראיתי הודעה מסיוון, "שיהיה לך לילה טוב ואני
אוהבת אותך יותר מהכל". והנה שוב סיוון למה הכל צריך להיות כל
כך להיות מסובך. שוב פעם מצאתי את עצמי צועד בזכרון, סתיו
סיוון סתיו סיוון סתיו סיוון מה נסגר איתי? "אור תקשר למיכל
בוא נלך אליה" מה עוד יש לעשות. לא מיכל שהייתי חבר שלה מיכל
אחרת, מיכל ב'. אור התקשר למיכל ב' ונסענו אליה. את כל שאר
היום שרפנו אצל מיכל ב', שריפה טובה כמובן. דיברתי איתה על כל
הנושא של סיוון. "תראה היא עוד ילדה קטנה, היא תתבגר מתישהו,
תבין אותה בלה בלה בלה בלה." הרבה זיוני שכל. היא מיומנת בזה.
למרות שהיא גרמה לי ממש לתחושה טובה ואולי קצה של תקווה.
גיליתי שגם לה יש ת'בעיות שלה עם חבר לשעבר שלה. הבנתי שלא רק
אני קיים בעולם, נו טוב הגיע הזמן. ישבנו כולנו ופשוט שפכנו את
הלב. אפילו ראינו את הסבא המצחיק שלה שלבוש כמו מאפיונר, ואת
אמא שלה שהיא מורה שלי, ואח שלה שהוא ממש מוזר. ישבנו כולנו
והיה מבדר. כשמיכל התחילה לדבר על זה שהיא הייתה בולמית. ידעתי
כבר בעבר שהיא הייתה בולמית אבל כשאני ראיתי את הבטן שלה בפעם
הראשונה, ואת הציורים שלה, וכל הסיפורים על אבא שלה. הבנתי כמה
שזה קשה, כמה שזה כבד, המון סבל, פחדים, הבנתי רק כמה שמיכל
גיבורה וכמה שאני סתם מפונק, שהבעיות שלי בכלל לא בעיות, שהיו
הרבה אנשים שהיו רוצים את הבעיות שלי מאשר את שלהם. מאותו יום
אני ואור רק מדרבנים את מיכל ב' לאכול כמה שיותר. אומרים לה
כמה שהיא התכערה בגלל שהיא רזתה, יודעים משהו, עזרנו לה, ואני
מאוד שמח. זה היה אחד הימים היותר טובים שלי בזמן האחרון, היה
ממש מיוחד. והנה סיוון מתקשרת. הכיף ימשיך? אולי לא לענות, אבל
מה זהו עכשיו נפסיק ליהנות, צריך לשמוח גם עם סיוון. "היי
מותק" אמרתי בשמחה. "היי" טיפה אדישה כנראה מאתמול. "אתה בא
אליי היום?" שאלה אותי. "אין לי איך מאמי, אין לי אוטו היום"
לצערי. "אוף אתה אף פעם לא משקיע כדי לראות אותי, רק אני באה
אלייך תמיד, הייתה אצלי אולי פעמים" הנה היא הורידה את המצב
רוח. "אני אדבר אתך בערב" לא רציתי להתווכח עכשיו. "ביי" אמרה
וניתקה. אוף הפעם אין לי מה לכעוס עליה, אני יכול לכעוס רק על
עצמי. הנה כשהיא עוד טיפה אכלה את הציפוי, הרגשתי רע עם עצמי.
"מיכל מה לעשות, להתקשר אליה או לא? אני אומר שאם אני לא אתקשר
היא לא תתקשר" פתחתי פה התערבות. "בוא נתערב שהיא תתקשר בין
עשר ולאחת עשרה" "התערבנו... אם היא תתקשר יש לך חינם לנטאשה".
נסענו אני ואור לבית שלי.

ישבנו אני ואור משועממים למדי. אגב, בעשר וחצי סיוון התקשרה.
אני לא רציתי ללכת לקיסריה בגלל שאין לי כוח לכל החברות של
סיוון. כמובן שסיוון נעלבה מזה, ושוב היינו צריכים לריב, למה
כל-כך קשה לה להבין, למה לכל האנשים בעולם תמיד קשה להבין. למה
אף אחד לא מסוגל לסתום שנייה להקשיב כמו שצריך למה שיש לבנאדם
להגיד, לעכל את מה שהוא אמר, להפנים, להבין ואז להגיב. במקום
זה בשנייה שאתה אומר משהו, השני בכלל בין במחשבה ראשונית משהו
אחר לגמרי, משהו מנקודת המבט שלו שנראה Y בעצם כשאתה בכלל
דיברת עלY. השני שהבין X זרק משפט ממש לא קשור לY אבל זרק
משפט, ואז זה שחושב Y זרק לו בחזרה וכל אחד זורק משפט שהם בעצם
מדברים כל אחד על נושא אחר. אין שום יחסי גומלין, צריך פשוט
להקשיב, להבין מה, להגיב ולסיים את הנושא. במקום סתם לנפח הכל.
האמת היא שככה נראו רוב הריבים שלי עם סיוון. בכל אופן אני
ואור כרגיל מיואשים קלות מחיי האהבה שלנו אבל שמחים בכל זאת,
הכי חשוב צוחקים על כל הנושאים האלו. יצאנו לשתות עוד בקבוק
יין. כשישבנו ברחוב, אחרי בקבוק יין שלם שהראש מרגיש טוב.
החלטתי שאם כל הדברים לא מגיעים מהצד של סיוון, אני אביא אותם.
אז אם היא רבה איתי היום על שטויות, אז אני לא אנסה שהיא תבין
שאין צורך לריב, אני אספק את מבוקשה העיקרי, שיהיה לה טוב. כי
די, מספיק לריב, חוץ מזה שממש בא לי לחבק אותה עכשיו. למרות
הכל אני אוהב אותה. "אור..." אמרתי בערמומיות "מה?" אור שאל
טיפה מפוחד. "בוא לקיסריה" הצעתי, ציוויתי. "איך?" אור צחק
ועשה פרצוף עקום. "ברגל" לא האמנתי שהוא יסכים. "בוא, יש לך
מזל שאני אוהב אותך" אמר מיואש. "יאללה בוא נלך לספק את סיוון"
אמרתי עם חיוך טוב. התחלנו לצעוד, ואז החלטנו לרוץ והיה מבדר
ביותר. התקשרתי לסיוון כדי להגיד לה שאנחנו באים, אבל רציתי
לשמור את עניין הרגל בתור הפתעה, אז אמרתי לה שאנחנו באים עם
חבר, שאנחנו עוד מעט יוצאים. בינתיים הלכנו והלכנו, טיפה
שיכורים. בכל אופן הליכה בריאה זה דבר טוב, גם לרוץ כמובן. מה
שכן בכל הדרך, כל שנייה סיוון התקשרה, איפה אתם, מתי, אני
המצאתי הרבה שטויות, אני טוב בזה. מה שכן אני חייב בסוף לספר
את האמת, אני מסוגל לשקר. אני טוב בזה. אך בסוף אני תמיד אגיד
את האמת. תמיד, כמעט תמיד. אחרי שהלכנו בערך עשרים דקות אחד
היחצ"נים שאני מכיר עצר לידנו ולקח אותנו עד לקיסריה, כולל
הפסקת סיגריה בדרך. כשהגענו לסיוון, סיפרתי לה שבאנו בלי שום
חבר, היא לא הראתה התלהבות מיוחדת, אכזב טיפה כי זה לא היה קל.
אבל לא נורא, העיקר שאני עכשיו איתה וזהו. חשבתי שהנה סוף סוף
יהיה ערב נחמד איתה בלי ריבים בטלפון וכאלה. חשבתי. נכנסתי
לחדר של אחותה, זרקתי את התיק ולא שמתי לב שהייתה בתיק את
התמונה של סתיו. היינו בחדר של אחותה וחברה של סיוון ורוניקה
כל כך עצבנה, רציתי להרוג אותה, אז יצאתי מהחדר לקחתי סיגריה
וחזרתי כדי לעשן על החלון. ראיתי את סיוון יוצאת עם פרצוף חמוץ
טיפה, העדפתי לא לשאול מה יש, אבל שאלתי כי איכפת לי.
"כלום..." כמובן אמרה והלכה, נו מה, משהו חדש הכל כרגיל, ידעתי
אבל שקרה משהו. נכנסתי לחדר התיישבתי על החלון, הדלקתי סיגריה
וראיתי פתאום, את התמונה של סתיו זרוקה על המיטה. חברה של
סיוון יצאה גם מהחדר. "מה יש לה" שאלתי את אור. "היא ראתה את
התמונה?" ידעתי כבר מה קרה. "היא החזיקה את התמונה ושאלה אותי
מי זאת. אמרתי לה שזאת סתיו, היא שאלה אותי למה יש לך תמונה של
סתיו? אמרתי שזה שלך, היא אמרה את ה"אה" שלה וזרקה אותה
והלכה." אז זה מה שיש לה, כל כך בא לראות אומרת משהו, מדברת על
זה, אבל לא שסיוון תראה משהו. אוף, בא לי לתפוס אותה מהעוגייה
ולאכול הכל. ברגע שהיא התחילה לעשות לי פרצופים, כבר לא
התייאשתי, הלכתי כל כך הרבה בשביל הבת זונה הזאת והיא עושה לי
פרצופים. חבל שבאתי, כוס אמא שלה. העדפתי פשוט ללכת לישון, ולא
עם סיוון. אז הלכתי לישון בחדר של אחותה. הלוואי וזה היה עם
אחותה, שהיא הדבר הכי יפה שקיים, היא בדיוק סיוון רק בלונדינית
וטיפה יותר גבוהה.

מאז ומתמיד, היית לי משיכה לבלונדיניות, בעיה כזאת, לא חשוב
מה, אם היא בלונדינית זה מוסיף לה כמה נקודות. תמיד הייתה לי
חולשה ל: שוטרת בלונדינית, חיילת בלונדינית, שפנפנה בלונדינית,
מלצרית בלונדינית וכל דבר אחר. העיקר שהיא בלונדינית ולא סתם,
עדיף לבושה. ללא ספק זו היא החולשה שלי, אה וגם אני תמיד ממש
נמשכתי לסקייטריות, לא כמו 'טום בוי' אלא כמו סתיו. לסתיו ניתן
הכבוד כמתלבשת הכי יפה מכל הבנות שהכרתי איי פעם.

בקיצור, אמרתי לסיוון לילה טוב והלכתי לישון בחדר של אחותה,
ציפיתי ממנה לבוא אחרי כמה זמן, אבל היא רק באה ואמרה לי לבוא
בחזרה, אמרתי שאין לי כוח והיא הלכה. הנה עוד לילה מחורבן,
כל-כך, אבל כל-כך לא כיף איתה. כל-כך רציתי סתיו עכשיו. אבל מה
שנותר לעשות זה לקוות שאני אחלום עליה. בחזרה לחלום.

18.19
בבוקר קמתי מהרעש שהם עשו בחדר השני. רציתי להרוג אותם אבל
יותר מדי עצבים זה לא בריא, אז אני פשוט התעלמתי. נמאס לי לריב
איתה, נמאס לי להתווכח אולי פשוט נמאס? לא. ישבנו בחדר אני,
סיוון, אור, ורוניקה והנה הופיעו להן עוד שתי בנות ואחת מהן
הייתה שחף. שחף היא פשוט מדהימה, עיניים מסתוריות וישרות באותו
המבט. לי זו אחת שאור רוצה יותר מכל אחת אחרת. אבל אור כמוני,
רוצה רוצה, משיג ודי. סיוון באמת מיוחדת שזה לא קרה. אני ואור
הלכנו להכין ארוחת בוקר טובה, אומלט טוב. עזבו את העבודה שאין
לקיסרייתים האלה, שום תבלין בחצר, שום תבלין טוב בבית, אבל, יש
להם אחלה שמן זית, נו טוב הם מייצרים אותו. הם מייצרים גם יין,
נו זו אחלה סיבה להישאר עם סיוון. תמיד זו הייתה בדיחה שלי
איתה רק היא כל פעם הייתה נעלבת מחדש. בכל אופן בסוף אלתרנו
משהו על סולם דו, אבא שלה, אמא שלה לא היו נחמדים ואפילו אותם
התחלתי לשנוא, רק אחותה, אותה אני אוהב. לסיכום של הבוקר, אני
שונא את קיסריה, שנאתי אותה בעבר, ואני תמיד אשנא, ואני לא
מאמין שאמא רצתה לגור שם. ככה ישבנו כל היום, בחברת חברות של
סיוון, כיף מטורף לא היה, ישבתי עם שחף ואיתה עוד היה נחמד כי
היא לא עשתה לי פרצופים. הגיע הערב, תודה לאל ונסענו הביתה.
בדרך עצרנו בגן שמואל כי רציתי לקנות דיסק ליום הולדת של שלי,
והתחשק לנו לאכול 'מקדונלדס'. נכנסנו ל'טאוור רקורדס', חנות
שלפי דעתי האישית, אסור לקנות ממנה. שלא יבינו אותי לא נכון
אני בעד לקנות דיסקים, וכמובן שרק מקוריים, כי אני בעד שהאומן
שאני מעריך, אני רוצה שהוא ירוויח. אבל למה 'טאוור רקורדס'
לוקחים שבעים שקל לדיסק? כמה להם עולה הדיסק; הזונות האלה
מקבלים שבעים שקל, נותנים חמישה שקלים לאמן ואולי יש עוד כמה
הוצאות קטנטנות, דיסק וכאלה, הנה להם הדיסק עלה עשרה שקלים, אז
שימכרו את הדיסק בשלושים שקלים, ככה גם הם ירוויחו וגם הצרכן.
הם לא מבינים שבגלל זונות כמוהם אנשים מורידים שירים באינטרנט,
ואז הם מתלוננים. שיתלוננו כמה שבא להם הם מעניינים לי את
התחת; אבל מה עם האמן? הוא כן מעניין אותי, בגלל זה אני בכל
זאת קונה דיסקים, משתדל לקנות יותר ב'תו השמיני' או ב'דיסק
סנטר' כי הם עוד הגיוניים במחיר. אבל המחלה של ההורדות כבר
קיימת, ואנשים לא מחפשים דיסקים במחירים נורמליים, 'טאוור
רקורדס' כבר קלקלו, כל החברות הגדולות האלה, קלקלו. חבל שהם לא
מבינים שברגע שימכרו דיסק במחיר סביר, גם יקנו מהם יותר
דיסקים, גם האומנים ירוויחו יותר וככה יצאו יותר דיסקים, וככה
יהיה יותר מה למכור, ככה לא יורידו שירים מהאינטרנט כי לא
צריך, כי אפשר לקנות בזול ודיסק זה יותר מספק תמיד, לפחות
אותי. והנה שלושת הדברים האלו הם לטובת 'טאוור רקורדס' אז למה
הם בכל למרות הכל עושים זאת? כי הנה אני קונה את "חם על הירח"
בשבעים שקל. שלי תאהב את "חם על הירח" בדוק, גם אין לה דיסקים
של ברי, אחלה מתנה. שילמתי לחנות שאני כל-כך שונא ויצאנו משם.
הלכנו ל'מקדונלדס', שגם זה דוגמא למקום מסריח ולמרות הכל כולם
קונים. נו, כשרעבים ממש אוכלים הכל. "דאבל מקרויאל אקסטרה
צ'יז, ארבע פרוסות גבינה אני יודע שזה עוד חצי שקל בלי ירקות
רק רטבים קולה ומילקשייק וניל" יריתי על המוכרת כמו שאומרים,
תמיד זה מצחיק אותי איך הם זוכרים את זה, גם אני הגעתי לשלב
שאני יודע מה הם כבר הולכים לשאול; לדוגמא עם ה"ארבע פרוסות
גבינה" אם שהיא חדשה והיא הייתה אומרת לי שאקסטרה זה שלש
פרוסות, ואני הייתי צריך להסביר לה שאם מוסיפים חצי שקל זה עוד
פרוסה, ועוד חצי שקל זה עוד פרוסה ועוד חצי שקל זה וככה הלאה;
או שהיא פשוט הייתה אומרת לי שזה עולה עוד חצי שקל, כי מה
לעשות יש אנשים שקונים אוכל בשלושים שקל, ובגלל עוד חצי שקל,
הם לא יפנקו את עצמם. גם יש את השמנות שמפנקות את עצמן
ב'מקדונלדס' אבל שומרות ב-'דיאט קולה', מה זה החרא הזה, תפנקי
את עצמך עד הסוף. מאיפה ההבנה? מעמית, הוא "מאסטר מקדונלדס".
בקיצור אחרי ההזמנה שלי, אור עמד והסתכל עליי שעה, בוהה כאילו,
לא יודע מה קרה. "מה יש אור?" שאלתי אותו. "זין, אני לא מאמין,
אחי אנחנו בדיוק אותו הדבר" הוא אמר, לא הבנתי למה. ואז הוא
הזמין בדיוק מה שאני הזמנת, חוץ ממילקשייק, נו אין הרבה אנשים
עם כיבה כזאת חזקה. אכלנו את כל החרא, ואז כשהולכים למות מרוב
אוכל בבטן, הדלקנו לנו סיגריה. אין כמו הסיגריה של אחרי האוכל,
וזה 'לאקי', חזק וטוב. אז עישנו לנו 'לאקי' והרגשתי את הכל
יורד, טוב טוב. נסענו הביתה. בבית התקלחתי, ורוקנתי את כל
ה'מקדונלדס', התלבשתי ועמית בא לאסוף אותנו ליום ההולדת של
שלי.

ידעתי שהמסיבונת תעביר לי קצת את הבעיות לצד, ושאני איהנה
טיפה. איך שהגענו שלי נתנה לי חיבוק גדול, הבאתי לה את הדיסק,
היא ישר רצה לשים אותו במערכת. חייכתי וחשבתי לעצמי כמה ששלי
הזאת נחמדה. שמחתי להיות ביום הולדת שלה, ובכלל היה נחמד לראות
את כל הקיבוצניקים. כמובן שהגענו לדבר על יחצ"נות, כמו בכל
מקום שאני ועמית נמצאים בו יחד, כולל אני ועמית, איבדנו כל קשר
חברותי בגלל היחצ"נות הזאת. היחצ"נות היא שחיברה בינינו, וגם
מה שהפרידה בינינו, את עמית באמת שעמוק בפנים אני אוהב, אני
יודע שגם הוא אותי, ואנו חברים ממש טובים, אבל המון דברים
התחילו להיות מאוד תחרותיים, דברים החלו להיות טיפה מלוכלכים.
אמרתי לו את זה ואמרתי לו שזאת עוד סיבה שאני רוצה להפסיק
ליחצ"ן. בכל אופן לדבר על יחצ"נות לי אין כוח אז פשוט שתקתי
והתחלתי להקשיב לכל השיחות השטחיות, חסרות התוכן, ללא משמעות,
שיחות על כלום. אני לא מבין את כולם, חסר על מה לדבר, חסר מה
לעשות, למה הכל צריך להיות כל-כך שטחי וצבוע. הנה עמית מחבק את
רונה ואחר כך באוטו הוא יגיד כמה שהוא שונא אותה ושהוא לא
מאמין שהוא היה איתה. סבבה יכול להיות שאתה לא מאמין, יכול
להיות שאתה שונא אותה, אז למה לחבק אותה ולהשלות אותה. הנה
התחלתי להתעצבן כבר, והתחילו להיפתח וויכוחים למיניהם, נו טוב,
לפחות זה לא שטחי. אלה מה שנקרא אצלנו "וויכוחי המחששה";
המחששה שלנו שממוקמת מאחורי השכבה, עזבו את זה שהיא המקום הכי
קר בארץ, נגיד שמונה עשר מעלות צלסיוס אז במחששה זה ארבעה עשר
בערך. אף-פעם לא תהיה במחששה שמש; אבל יותר מהכל המחששה הזאת
היא מקום לכל הדיונים הכי מוזרים, כל אחד יורה את כל הדעות
שלו, בקשר להכל, פוליטיקה, כלכה, דמוגרפיה, עובדים זרים,
הומלסים, אלכוהול ואיך שהו גראס תמיד יהיה קשור להכל. אני לא
יעלה את הוויכוחים עכשיו כי הם אין סופיים וכל וויכוח נפתח
לעוד כמה, אך יש וויכוח אחד, שאותו אני לא ישכח כל החיים.
הטענה של שחר הייתה שצריך ללכת ברחוב וכל הומלס שרואים לשאול
אותו אם הוא רוצה לעבוד, אם הוא אומר כן אז לוקחים אותו
לעבודה, אבל אם הוא אומר לא, אז יורים בו. "מה שחר מה אתה
שרוט?" נדהמתי לשמוע את זה. "אתה חתיכת חולה נפש" ירדן חיזקה
את דברי. בקיצור כולם נדהמו מהנאציות הזאת חוץ מעוד אחד שהוסיף
לטענה, "כן צריך לנקות את הרחובות מהם, ולנקות אותם גם מחולי
האיידס". אחרי זה הייתי חייב להדליק סיגריה. כמובן שזה לא נגמר
פה, שחר חיזק את דבריו והוסיף "נכון, צריך לשים אותם בתוך כפר
לחולי איידס". "ומה אם יש להם בעל או אישה שלא חולים?" מישהו
שאל. "גם אותם צריך לשים שם" שחר ענה ואני התפוצצתי מצחוק עם
שאר המחששה. ככה הוויכוח המשיך לו, ועלו עוד דברים נוספים,
כמובן שהרגנו גם את הערבים מתי שהו וכמובן שהגראס הפך לחוקי
איפה שהו בשיחה. "שחר אתה כמו היטלר מה אתה שרוט? אדולף פרץ
מהיום... בקיצור זה יותר מדי בשבילי" אמרתי והלכתי לשיעור.
אח"כ כשחשבתי על זה קצת לעומק גם אני קיצוני בהרבה מהדעות שלי
אבל אלו בסך הכל שיחות מחששה. בקיצור וויכוחים כאלה עלו ביום
הולדת. "יאללה בוא זזים" עמית אמר, אני שמחתי, אמרתי לשלי שוב
פעם מזל טוב והלכנו.

שחזרו הביתה אני ואור החלטנו שהיום לא נשארים בבית, אז נסענו
לזכרון. בינתיים אני התקשרתי לסתיו ואמרתי לה שתבוא למרקחה
ושנפגוש אותה שם. דווקא רציתי לראות את סיוון באותו יום, אבל
פחדתי שהערב איתה ייגמר כמו כל ערב, ידעתי שיש לי משהו אל
סיוון, ולא רציתי לוותר עליה. אבל בכל זאת לא רציתי ללכת אליה
כי ידעתי שהערב ייגמר ברע, ושבסוף. "יאללה בוא כבר". אור הוציא
אותי מריכוז.

ישבנו במרקחה, התקשרנו לסתיו שתבוא. סתיו הגיעה עם שתי חברות
שלה, שאחת מהן ממש לא רציתי לראות, את רותי, אין לנו עבר
מזהיר, גם אין לנו שום קשר כלשהו מהעבר אבל היא זאת שסיפרה
לסתיו שאני ורוני עשינו מה שעשינו, היא זאת שכל הזמן אמרה
לסתיו לא להתקרב אליי, היא זאת שתמיד הסתכלה עליי כאילו באתי
רק לעשות רע, היא זאת שבדיוק התיישבה ליידי עכשיו ואמרה לי
שלום ממש חמוד. כנראה שעבר לה. דיברתי עם רותי הרבה באותו ערב,
גיליתי שהיא אחלה ילדה, חבל שלא יכולנו לדבר ככה לפני שנתיים.
היא באמת ילדה חמודה, בלונדה קטנה וקופצנית, היא אפילו הראתה
חוסר שטחיות בשיחות שלנו, שזה דבר נדיר ונפלא. בקיצור בסוף היה
נחמד, אפילו נחמד מאוד. סיוון התקשרה ואמרה שהיא גם באה. הנה
אני רואה גם את סתיו וגם את סיוון שוב. כל כך היה מתאים לי אם
היינו שלישיה, דיברתי על זה כבר עם סתיו אבל ידעתי שסיוון תיקח
את זה קשה. כמובן שברמה של צחוק, אבל בפנים אצלי, לא הייתי
מתנגד. בכל אופן רותי בטח חושבת שסיוון איזה "צפונבונית" כזו,
הן טוענות שאני "צפונבון". הזהרתי אותן ואמרתי להן שסיוון היא
יותר כמו "שאנטית עשירה".
כשסיוון הגיעה, היא התיישבה עליי, וקרה משהו מפתיע מאוד, שלא
האמנתי שיקרה. הערב רק השתבח. בינתיים חברות של סתיו הלכו
וישבנו אני, סיוון, אור וסתיו, שתינו עוד קצת והלכנו לאור. כל
הדרך היה מצחיק למדי, השארנו את סתיו וסיוון לבד, רציתי שהן
יתקרבו טיפה, ובאמת, בסוף הערב סיוון אמרה לי שהיא אוהבת את
סתיו מאוד. לא יודע למה אבל הרגשתי ממש בעננים, החלטתי שאני
מפסיק לייחצן, ומשקיע יותר בכתיבה, זה היה מעין רגע רגשי כזה.
אפילו סיוון נישקה יותר טוב באותם רגעים. והרגשתי שאני ממש
אוהב אותה. בסוף הערב, אני וסיוון הלכנו לישון בחדר של אח של
אור, זאת הפעם הראשונה שניסיתי לעשות איתה טיפה יותר מתמיד,
ראיתי את הפחד שלה, ראיתי גם שהיא רוצה. בפעם אחרונה שאלתי
אותה: "סיוון את מפחדת מכל זה?" והיא כמובן השיבה ב"מה לא, לא
קשור אני ממש לא מפחדת". וזה רק עיצבן אותי כי ידעתי שהיא
מפחדת ולחוצה. וחיפשתי פשוט את הפתיחות שלה כלפי, שהיא תהייה
יותר חופשייה איתי, נפשית לא פיזית. אבל הפעם פשוט התחלתי לגעת
בה בשיא העדינות, ולאט לאט ירדתי למטה והרגשתי את המתיחות בגוף
שלה, את הלחץ. אבל אז כשהכנסתי את היד מתחת למכנסיים היא
התחילה להתפתל, והשרירים שלה התכווצו, הייתה מתוחה, לאט לאט
היא התחילה להירגע, ואז גם להתנשף. אני הסתכלתי עליה מתענגת,
היא כזאת יפה. הנשיפות שלה התחזקו, היא התחילו לה הרעידות
והפרכוסים בכל הגוף, עד שזה הגיע לשיא ופשוט נפלה מתנשפת.
נשכבתי לידה חיבקתי אותה, נשקתי לה על המצח. ומשום מקום
כשחשבתי שפשוט נלך לישון מרוצים, סיוון התחילה לגעת בי. עזבו
את זה שזה לא היה כמו שצריך ולא כזה נעים, אבל היא כל-כך
חמודה, איך שהיא מנסה, בלי טיפת מיומנות, כל-כך מושלמת,
התמימות הזאת כל-כך יפה. אני לא רציתי לאכזב אותה, נתתי לה
להמשיך בדיוק איך שהיא עושה. גם בכלל לא התרכזתי בו, התרכזתי
רק בה. הרגשתי פשוט כל-כך מאוהב. בסוף עצרתי אותה אמרתי לה
שתעזוב, שאני לא מרגיש שאני הולך לגמור, היא עשתה את הפרצוף
הכי מתוק בעולם, עצוב כזה של ילדים קטנים. לא עמדתי בזה וקפצתי
עליה והתחלתי לנשק אותה. מזווית העין שמתי לב שמבצבץ אור בין
התריסים, יצאתי לעשן סיגריה עם הזריחה. עמדתי שם מעל מול
הזריחה, מול הים, מעל כל זכרון, רוח חלשה ציננה את כל הגוף
שלי. ככה לא הרגשתי כל החיים, הסתכלתי אחורה וראיתי את סיוון
שוכבת ומסתכלת עליי, היא חייכה אליי חיוך קטן וידעתי שאני פשוט
אוהב אותה.



"היי הזמן קצר ממילא, בגסות הזאת את מפסידה"
יציאת חרום.



בסופו של דבר הבנתי שטוב לי עם סיוון, שיכול להיות לנו סוג של
עתיד חיובי, אפילו חיובי חזק, רק צריך לסדר כמה דברים אולי
בטעם או באריזה, אנחנו צריכים לדבר על הדברים הקטנים שמפריעים
מהצד כמו טמפרטורה וכאלה, כמובן שגם אני צריך להיזהר לא לסיים
את כל המרנג. אין מה לעשות ככה אנחנו לא נוכל להמשיך, לתת
לסיוון את הזמן להתבגר אני לא יכול לתת, אני אמור לתת אבל אין
מה לעשות, אני לא יכול לתת לה לעבור את הדברים כאשר אני מאבד
כל טיפת שפיות בדרך. אולי טיפה מגעיל מצידי להגיד שהיא צריכה
להתבגר כאשר אני בכלל עדיין לא התבגרתי, אבל אין לי שם אחר לכל
זה, אולי אקרא לזה "הבגרות שלי". אז אחרי כל המסקנות הללו
התקשרתי לסיוון והתחלתי לשפוך הכל,"ללמד את הבגרות שלי", בקשר
לכל. בקשר לזה שהיא לא מראה סימנים של חולשה וכמה שזה חבל וסתם
גורם לעצבים שבסוף יתפרצו, כמה שחשוב לי שהיא תהיה פתוחה איתי
כי אני פתוח מאוד לפחות משתדל [מזל קשת], כל העניין עם הפחד
ממין והמין בכללי, וניסיתי כמובן לתת לה כמה שיותר ביטחון,
שתיקח את הזמן, שתעשה כל דבר רק מתי ואיך שבא לה. שאין טעם
לנסות להעליב, או לגרום אחד לשני לקנא או להיפגע, למרות שזה
נותן משהו בפנים, משהו שחיפשת, אבל אנחנו רק מפסידים בזה, ולא
יצא לנו שום דבר טוב מזה, אולי אתה ניסית שהוא יקנא, ואכן הוא
מקנא, לדעתך הוא יאהב אותך עכשיו יותר, לדעתך עכשיו הוא ירצה
להכין לך ארוחה לאור נרות. אני לא חושב. צריך לנצל את הזמן
שלנו רק לטוב, לרגעים שמחים ואוהבים. נתתי לה דוגמאות לכל דבר
ודבר, כל מה שידעתי שעובר לה בראש. כל מה שהיא ידעה שעובר לה
בראש. כל מה שהיא לא עשתה משהו ואמרה. כל מה שעברנו. כל
הריבים. הסברתי לה הכל, הסברתי לה את זה שהיא צריכה להקשיב,
להפנים. הסברתי לה כל מה שאני למדתי מהקשר עם סתיו, ענבר איתה
ועם כל אחת אחרת בחיים שלי. הסברתי לה שאני אוהב אותה, שאני
חושב שהיא הדבר הכי יפה שנברא, שהיא הכי חמודה ושהכי כיף לי
איתה. היה חשוב לי שהיא תרגיש נאהבת ושתבין שהיא צריכה פשוט
להיות עצמה. שלא צריך ליצור תדמית שונה בשביל הרגע ולא צריך
לשנות את המציאות, התנהגות, אופי והרגלים בשביל שה"רגע" יעבור
חלק. כי ראבק, מה זה משנה כל המסביב הזה, מה משנה כל האגו הזה,
כל המחשבות הללו מה זה משנה? סיוון בכתה באותו הרגע, נפתחה
אליי כולה, דיברה על הכל, הבינה הכל. הבנתי שעשיתי את שלי,
מכאן נראה לי שיהיה יותר טוב. יותר מהכל הבנתי שסיוון זו כנראה
האחת, הבנתי כמה שאני אוהב אותה, כמה שאני מוכן לעשות בשבילה,
בשבלינו, הבנתי שגם אני צריך להשקיע. שגם לי יש עוד איפה לשנות
ולהתבגר. הבנתי שאני... "אני אוהב אותך, לילה טוב"
"גם אני אותך, לילה טוב מתוק שלי" סיימה סיוון את השיחה.
כיביתי את האור והזדחלתי מתחת לשמיכה, כשעצמתי את העניים, שוב
שתי הפנים הופיעו מולי. אז הדלקתי את הטלוויזיה. ואז פרצוף אחד
נמחק, כיביתי את הטלוויזיה והלכתי לישון מרוצה ומסופק. נרדמתי
עם חיוך גדול. אני צריך להיות ראש ממשלה.

קמתי בבוקר עם תחושה שונה מכל החודשים הקודמים, וככה גם עוד
הרבה בקרים טובים כאלה. סתיו עדיין בחיים שלי, אבל היא כבר לא
מהווה מכשול. אני לא יודע מה יהיה עם סיוון, אם אני אהיה עוד
פעם עם סתיו, אבל ממש טוב לי ככה. אפילו סיוון אוהבת את סתיו
וכמובן שגם סתיו את סיוון. אני לא ממהר לשום מקום, וללא ספק
אני אוהב את סיוון יותר מהכל, היה שווה לחכות. התחלתי לחבב את
חברות של סיוון ובעיקר את ההורים שלה, אני אפילו מסתדר עם אח
שלה. הכי חשוב זה שאני ממש אוהב את אמא שלה. אני מקווה שסיוון
תגדל להיות כמוה. אני אפילו שמח שסיוון לא אוהבת מסיבות. אני
מסתדר נפלא איתה. ולפי דעתי, ה' ברא אותה במיוחד בשבילי. פשוט
צריך להתרגל, בקיצור אני פשוט מאוהב בה. או אולי פשוט ממש מתוק
לי, המרנג שלה ממש טוב ואוורירי, ציפוי השוקולד כבר התעכל, מה
אני יכול להגיד. זה הקרמבו הכי טוב שאכלתי עד היום.


סוף

אפילוג
למרות הכל תמיד ידעתי שיבוא היום וייוולד לי בן;
ואני יודע שהוא יגדל ויהיו לו את כל הבעיות שכולנו עוברים;
ואני יודע שבוקר אחד בגיל 16, ככה אחרי שהוא בילה את הלילה עם
חברה שלו,
הוא יבוא אליי בארוחת הבוקר וישאל אותי:
"אבא מה יש להן כל הנשים האלו?"
ואני אגיד לו "בן, הן פשוט ארגזים של קרמבו!"