עצמי מתחבא בתוכי, הוא לא מסכים לצאת.
קראתי לו והוא לא יוצא.
אפילו צעקתי: "מי שלא מוחה כפיים בן זונה", והוא לא מחה
כפיים.
הלכתי הביתה והוא עדיין לא יצא.
חזרתי כל יום במשך חודשיים לחפש אותו בגן השעשועים ושבתי
בידיים ריקות.
אחרי שנה שכחתי שבכלל שיחקנו, שכחתי מי זה עצמי.
המשכתי בחיים ותמיד משהו היה חסר.
אחרי שנתיים עברתי עם חברה שלי ליד גן השעשועים ההוא ופתאום
הוא הציץ, לא זיהיתי אותו בהתחלה, הוא כ"כ השתנה.
שעצמי ראה שראיתי אותו הוא ברח.
אחרי הצבא טסתי להודו לחפש את עצמי כי אמרו לי שיכול להיות
שהוא שם.
עברו 6 שנים מאז שראיתי את עצמי בפעם האחרונה, אז בגן
השעשועים.
שהתחתנתי הזמנתי אותו אבל הוא לא הגיע.
כשהבן הבכור נולד הוא לא הגיע לברית, גם לא שלח כרטיס ברכה.
כשהייתי על ערש הדווי הופיע למולי, הוא אמנם הזדקן אך הזקנה
הלמה אותו ונדמה היה שישנה סביבו הילה.
הוא צעד לעברי כמו הולך על ענן, קולו היה כמו שירת מקהלת
מלאכים: "הגיע הזמן ללכת".
אבל רק עכשיו מצאתי אותך, מצאתי את עצמי סוף סוף!
"לא אתה מצאת אותי, אלא אני מצאתי אותך".