ושוב הרעב משתגע בבטני הקטנה. מקווצת אותה כל כך עד שלא יכולה
כמעט לנשום. מסתכלת במראה - בידי הדקות, בטני השטוחה, רגלי
המקלות, פניי הארוכות ועיניי העצובות, אך עדיין מרגישה יפה.
יפה, אבל חולה. כל כך חולה. כל כך אומללה. בלי כוח, בלי חברים,
בלי חיים. וכמה זה היה נורא. וזוכרת את הדמעות, את הכאב בלב.
את הרעב בתוכי, משגע את מוחי, לא עוזב.
ואוכל היה האוייב, ותמיד כל כך מאיים. ולא העזתי, לא העזתי
לגעת בו. הוא היה כל כך גדול לידי, ולפי לא קירבתי אותו.
הוא היה כל כך מפחיד.
ועכשיו, הוא לא יוצא מפי. ועכשיו אני לא רזה כמו שפעם הייתי.
וגם לא יפה. ולא שולטת, מרגישה כל כך מכוערת.
ולא יודעת מה כולם חושבים, וזה גם לא משנה. מה שמשנה זה מה
שאני תמיד אחשוב, מה שתמיד ישאר בראשי - שאני שמנה, מכוערת,
ולא שווה.
וכלום לא עוזר, כי המראה תשאר. וזה כל כך כואב.
המראה הפחידה... |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.