איך הכל נגמר כל כך מהר?
ואיך הכל התחיל בכלל?
את ידך שליטפה את שערי, את זרועך החזקה שאחזה בי כשישנתי, ואת
עיניי המאושרות המסתכלות עליך שוכב לצידי לא אשכח אף פעם.
לא אשכח את צחוקך שהצחיק את ליבי שהוא בכה, ואת קולך שנתן לי
כוח וביטחון, והיה קולי כשהייתי אילמת.
רק להסתכל בעינייך היפות עשה אותי מאושרת.
רק להיות קרובה אליך, להיות חלק ממך, זה כל מה שרציתי.
עכשיו, כשאתה מסתכל לי בעיניים, האושר לא נמצא. רק השתקפות של
ילדה מכוערת, לא שווה, לא מספיק טובה.
ואתה, אתה אפילו לא שם לב. לא יודע כמה אתה חשוב לי, לא יודע
כמה פגעת, ושאותך אהבתי כמו שאף פעם לא אהבתי בחיי.
כל מחשבותיי רק עליך, כל מעשיי רק בשבילך.
כל רצוני שרק תראה אותי, ואת הכאב בליבי ושתביא לי שוב את
השמחה.
אבל כל זה לא יקרה, כי אותי אתה לא רואה, וגם לא את הכאב. ואת
השמחה אתה נותן למישהי אחרת.
ואני, ממשיכה להיות פה לבדי.
והדמעות ממשכות לרדת מעיניי העצובות, והכאב נשאר, וגם
הזכרונות.
מחכה שאולי תשים לב, ומחפשת את השמחה במקום אחר בינתיים.
מחפשת... אבל לא מוצאת.