נסעתי.נסעתי רחוק מהבית.רחוק מהנוחות, רחוק מכל דבר מוכר.
הייתי מנותקת, הייתי מלאה. כ"כ מלאה שרגשות ריקנות חלחלו.
אבדה השפיות שלי, אז נסעתי לחפש אותך, אולי תחזיר לי קצת הגיון
גם אם הוא רע.
נסעתי לחפש אותך. לא עלה בדעתי להתחיל למצוא אותך, רעיון
הניסיון נשמע הרבה יותר טוב.
יצרתי אותך מחדש בראש מתוך רגעים קטועים שאהבתי והשלמתי.
וככה טוב לי, ככה טוב לי.
אני אוהבת אותך, חושבת שלא אוהבת אותך איתי. אוהבת אותך רחוק,
אוהבת אותך מרחוק. וכמה זה כואב-רגש שיכול להחזיק אותך חיים
שלמים.
ראיתי הרבה יופי בדרך אלייך, היה שם איש בלי בית, לא היה לו
אוכל, לא היו לו מים. היו לו בקבוקי "אהבה רצויה", אמר שהוא
מתקיים מהם ומחתיכות של מבטים ועיניים. אמר שזה גורם לו הכי
הרבה אושר בעולם. איך אהבה רצויה יכולה לרצות, איך האהבה שלי
הורגת אותי באיטיות, איך האהבה שלי אלייך גוררת אותי ולא נותנת
לי לצאת, כמו מכונית בסיבוב מהיר. נהג עם המון אדרנלין שלא
רוצה לעצור, לא מנסה. שיינסה,שינסה.
משהו חוסם אותי, אתה חוסם אותי. וכמה קור, כמה חושך, כמה עצב
(יש בך). כמה נחמה, כמה בקשה, כמה רצון לאהבה רצויה (יש בי).
תהיה מרחוק, תהיה אתה, תהיה מישהו, אוהבת אותך.
אוהבת כשאתה לא איתי, אוהבת שאתה מולי, אוהבת רק כשאתה רחוק.
הגיוני?