השעון המעורר צפצף בחוזקה, צליל חצוף, מטריד ומורט עצבים.
הוא לפת את הראש בשתי ידיו, מנסה לשווא לאטום את האוזניים,
ופלט אנחה כבדה של אי-רצון להתעורר. אבל חייבים, אוף, חייבים
לקום! לא נותר לו אלא להישמע לקולו המעצבן של השעון. הוא זחל
מהמיטה באיטיות, עדיין מתקשה לפקוח עיניים, הוריד את רגליו על
הרצפה, לא מצליח למשש את נעלי הבית מבלי לראותן. המגע הקר של
מרצפות השיש על כפות רגליו היחפות הוסיף לו קצת ערנות. הוא
הושיט יד לשידה הקטנה ליד מיטתו והשתיק את מקור הצפצוף המענה
את שמיעתו: הכה בשעון כאילו הרג יתוש. אחר כך נטל את שלט מערכת
הסטריאו, לחץ על כפתור ההפעלה, ומן הרמקולים בקעו האקורדים
המוכרים - הקדמה לשירו של יהודה פוליקר. "נו באמת." - רטן
לעצמו. - "רק פוליקר על הבוקר היה חסר לי. בלאו הכי אני מתוח
עד בלי די..." אילו רק היום הזה היה נגמר מבלי להתחיל והמשפט
היה כבר מאחוריו!
הוא מצא את נעלי הבית, קם על רגליו וגרר את עצמו למקלחת.
פרצוף ישנוני, מעוטר זיפים של אתמול, הביט עליו מהמראה. הוא
מרח על פניו קצף גילוח, נטל את המכשיר והחל במלאכתו, בעודו
חושב על המשפט אשר יתקיים בעוד כשעתיים.
הוא ממש תיעב את התיק שנפל עליו. כזה עוד לא היה לו אף פעם
בשנתיים שהוא עובד בסנגוריה ציבורית. תלמיד י"ב, כדורגלן
מצטיין, רצח בדם קר נער מהכיתה בשבע-עשרה דקירות סכין בגב
ובחזה בגלל נערה שעזבה אותו לטובת המנוח. ביום ביצוע הפשע
הצעיר היה כבר בן שמונה-עשרה, ולכן לא יכול היה להישפט בבית
משפט לנוער. בהתחלה הוא ניסה לבנות את ההגנה על בסיס אי-שפיות
זמנית, למרות שלא אהב את השיטה הנדושה הזאת בה משתמשים כל
עורכי הדין הפליליים ללא יוצא דופן. אבל מתוך הפרוטוקול
המשטרתי הבין שלא מדובר פה באי-שפיות. הבחור ארב למנוח ליד
ביתה של אותה נערה, חיכה בסבלנות שייפרדו בנשיקה לוהטת, המתין
בקור-רוח שהקורבן יתרחק מבנייני המגורים למרחק סביר ואז נטפל
אליו עם הסכין ושיסע לו את כל הצורה, מגדף תוך כדי המעשה. השעה
הייתה אחת וחצי בלילה, ולא היו סיכויים רבים שמישהו יבחין
במתרחש. אך למזלו הרע של הפושע, עד אחד אכן שהה בקרבת במקום.
היה זה אלמן בן שישים וחמש, הסובל מנדודי שינה תמידיים. באותו
לילה האיש, כהרגלו, טייל עם כלב הרועים שלו בשדרות הרצל. לפתע
כלבו הרגוע והמאולף היטב החל להשתולל, לנבוח, קרע את הרצועה
מידו של בעליו ורץ לכיוון בית החולים "שערי צדק". האיש רץ אחרי
כלבו וראה דמות נמלטת בבהלה. וכעבור דקה הבחין בנער שותת דם
מוטל על האדמה. באמצעות הטלפון הנייד האיש קרא בדחיפות ל"מגן
דוד אדום" ולמשטרה. אך בהיותו סגן אלוף בדימוס, אשר עבר כמה
מלחמות, הבין מיד שהנער חי את דקותיו האחרונות. כך שלרופאים,
אשר הגיעו באמבולנס, לא נותר אלא לקבוע את מותו.
הפושע נתפס תוך זמן קצר מאד, הרבה בזכות כלב הרועים השייך
לאיש הצבא לשעבר. ידיו, פניו ובגדיו של הצעיר היו מוכתמים בדם
הקורבן ואפילו הסכין עדיין בידו. הוא צרח, גידף והתפרע כששני
שוטרים כבלו אותו באזיקים ודחפו לתוך הניידת. בתחנת המשטרה פקד
יעקב שטרן לקח את העניין לידיו החסונות, וחקר את הבחור בתקיפות
ואף באלימות מסוימת עד שהוציא ממנו הודאה ושיחזור מלא של מעשיו
הליליים. כתב האישום לא איחר לבוא. עורכי דין פרטיים אליהם פנו
הוריו של הצעיר סרבו אחד- אחד לטפל בתיק שלו כי ראו בו הפסד
בטוח. ולכן המדינה מינתה עבורו סנגור ציבורי. אותו סנגור שעמד
ברגע זה עטוף במגבת רחצה מול ארון הבגדים והוציא ממנו את מדי
המשפט - חולצה לבנה, מכנסיים שחורים ועניבה, והבעה ממורמרת על
פניו.
"על החיה הפרימיטיבית הזאת אני אמור להגן?!" - קפץ מרוב
זעם, כאשר קיבל את התיק לידיו. - "בחורה עזבה אותו, אז הוא בלי
לחשוב פעמיים הולך לרצוח?! פתרון יותר חכם גדול עליו! מה בכלל
אומר להגנתו? הרי התובע ימחץ אותי כמו זבוב!" אכן, הוא חלם על
תיק רצח, כמו כל עורך דין פלילי בתחילת דרכו. רק צייר בדמיונו
תמונה אחרת: על לקוח שחף מפשע והואשם לשווא. תיאר לעצמו איך
הוא מוציא את הבן-אדם זכאי וכולם מריעים לו... אבל איפה? "מה
אתה חושב לעצמך, אדון אלי יוקאי, עולה מהונגריה בן עשרים
ושבע?" - פנה בלגלוג אל השתקפותו במראה תוך כדי רכיסת כפתורים
על חולצתו הצחורה. - "שכבר על ההתחלה תהיה לאדבוקט המוכר
והידוע? נראה לך? עכשיו הבנת, אדוני, שאתה חייב לעבוד קשה
ולחטט בלכלוך שכזה אם ברצונך להפוך לפליליסט בעל שם? אפילו אם
זה מגעיל אותך כמו התיק הזה! בטח תומר יצחק עליי בטירוף אם
יידע שאני משתפן לי פתאום..."
...בצבא הם היו שלישייה מגובשת: קובי שטרן, תומר פרקש והוא
- אלי יוקאי. "שלושת ההונגרים" היה הכינוי הרשמי שלהם בפלוגה.
יחד הם היו כוח איתן, אף אחד לא היה מצליח לשבור אותם. הם
נותרו חברים גם אחרי הצבא, למרות שכל אחד מהם פנה לדרך משלו.
קובי שטרן הלך למשטרה ונעשה חוקר פלילי. אלי יוקאי ותומר פרקש
למדו משפטים באוניברסיטה העברית. ואם תומר העדין והרגוע העדיף
להתמחות בלשכה לסיוע משפטי ולעזור לאנשים בבעיות היום-יום
שלהם, אלי, שאהב אתגרים למיניהם, החליט לקפוץ ישר אל המים
הסוערים של העולם התחתון ולקחת על עצמו תיקים שעורכי דין
אחרים דוחים אותם כחסרי סיכוי...
אלי יוקאי סיים לקשור את עניבתו השחורה, הביט בראי פעם
אחרונה ובהחלט נשאר מרוצה ממראה עורך דין צעיר יפה תואר ופניו
מביעים נחישות. הוא נטל מזוודת קייס בידו, מבטו הקיף את דירת
החדר של רווק מושבע (מינימום ריהוט ומקסימום אי-סדר) ויצא
בטריקת דלת החלטית. לא! הוא לא יוותר לפחד הרגעי בשום אופן!
אחרת יאבד את זכותו להיקרא אחד מ"שלושת ההונגרים"! אלי היה
מודע לכך שמרשו יפסיד במשפט הזה ולבטח יורשע בעבירה שביצע.
קובי שטרן בהחלט צדק, כאשר אמר שהבן-אלף הזה חייב לשבת בפנים.
מהבחינה האתית, אין אלי רשאי לחשוב כך. לכן הוא ישקיע את כל
כוחו בכדי להקל את העונש אשר יוטל על הבחור. אפילו שבא לו במו
ידיו להכניס את העבריין הצעיר לבית הסוהר.
אלי ירד מן האוטובוס, אשר הביא אותו אל בית המשפט המחוזי,
בו עומד להתקיים הדיון. כעת הוא צעד בדריכות במורד רחוב
צלח-א-דין ולא חדל מלהרהר על המשפט. "צריך לקחת את העניין
אחרת," - חשב - "למשל לדבר עם השופט ועם התובע על עסקת טיעון.
כדי שיראו שאני עושה את העבודה שלי בכל מקרה." כאשר התקרב אל
בית המשפט , כבר ידע בדיוק מה לעשות, וחשיבתו הפכה לאופטימית
לגמרי. כן, מהבחינה המשפטית התיק הזה יהיה להפסדו. אבל מבחינת
הצדק יהיה זה נצחונו האישי של אלי יוקאי. הפושע ייכנס לכלא,
ואלי עוד יהיה מאושר לקבל תיקים כלבבו. הרי עוד יהיו כל כך
הרבה כאלה בעבודתו כסנגור ציבורי!
דצמבר 2005
|
