היא העירה אותי מוקדם, אמרה לי: "קומי כבר ילדתי. הבטת סביבך?
תראי כמה לכלוך וזוהמה שלא לדבר על הריח המבחיל".
היא ביקשה ממני בחיוך אם אוכל לשטוף הכל, ודווקא לא הדאיגה
אותי העובדה שיש לי בית גדול אז נעניתי לבקשתה.
גם כי אני ילדה טובה, וגם כי בטח זה יהיה יותר מסעיר - כל
הגודל הזה.
ובאמת שיש כאן יותר מדי טינופת משתוכלו בכלל לדמיין.
אז קמתי ממיטתי ולא יודעת למה אבל מרחתי אודם על שפתיי והחלתי
במלאכה, מלאתי חבית, הרי דלי אחד לא יספיק כדי לרחוץ את כל
גלילי האבק ההולכים ומתעצמים בכל פינה בדומה לכדור שלג הנופל
במפולת, דלי קטנטן לא יספיק לדכא את כל הסירחון הזה, כמו ריחות
השתן העזים בגנים הציבוריים.
פיזרתי את נוזל החבית על הרצפות וגם איפה שרק אפשר גם בשירותים
ובמקלחת, וגם על כל מדרגה, הכל שפכתי כשצלילי אופרה מתנגנים
ברקע באוזניי, אין מאושרת ממני...
הא, רק שכחתי לגלות שאלו לא היו מים בתוך החבית שלי, אלא נפט,
ולא חסכתי בו, מגששת בכיסי, הנה מצאתי, שולפת חפיסת גפרורים,
ומציתה שני גפרירים אל תוך ביתי, ולא, זה לא כמו בסרטים - אני
לא מביטה לאחור, מבט אחרון, אני לא עוצרת להסתכל, לא בוכה, לא
עצובה, בשבילי זה רק מגדל לבנים מסריח, שחייתי בו 22 שנה. הכל
מתרחש באיטיות, חדר אחר חדר מוצת, הלהבה ממהרת
לקטול הכל.
ואין מראה יפה מזה.
והקול קצת צורם אבל זה דווקא נעים לי מאוד באוזן.
מדליקה סיגרייה וחיוך ביישני מתנוסס על שפתיי ממש כמו חיוך
חוויות ה"אחרי" של  אורגזמה ראשונה.
לובשת את מעיל העור השחור שלי ויוצאת כמו נתונה שבויה בידי
הרוח
נותנת לה להוביל אותי
הרחק הרחק מכאן...
אמא, אבא מצטערת שלא למדתי לאהוב ולשתוק יחד אתכם.