יש בעולם הזה שעות שמחות. זה לא שקר או אגדה, או סיפור של
מסיבות. לי היו כמה, אבל לא הרבה. הן נדירות, השעות השמחות,
ובאות רק כמה פעמים בחיים. אם אתה לא גר באמריקה, כלומר. וזה
תמיד אמריקה, איכשהו. אם רק היה לי כסף, הייתי טס לשם, כי שמה
יש שעה שמחה כל יום. ולא משנה בכלל מה קורה בחיים שלך. אתה
יכול להיות הומלס או מיליונר, זונה או ברוקר. אימא שלך יכולה
למות מסרטן, החתול שלך יכול להידרס, ואתה יכול לאבד את חברך
הטוב ביותר - והכול באותו יום - כי בשעה השמחה זה לא משנה.
הכול נמחק וכולם מאושרים באמת ומחייכות גם העיניים. ושעה שמחה
אחת ביום, זה הרי יותר ממספיק. זה יותר מהכול, כמעט.
הייתה לי שעה שמחה, כשהייתי בן חמש. אני לא ממש זוכר, אבל יש
תמונה שמחה כעדות, תמונה שמישהו צילם במקרה. היינו בים. ואני
הייתי עם חיוך ענק. ועירום. הפקרתי את גופי אצל השמש. והוא
ליטף ולא הפסיק לעולם. זו הייתה שעה שמחה טהורה מאוד, מהסוג
שלא יהיה לי שוב לעולם. עמדתי תחת מקלחת החוף, ומשכתי בידית
המים. הם ירדו אליי כמפלים נפלאים, צוננים לגופי הבוער מן
השמש. אנשים עברו לידי וחשבו, איזה ילד משגע. ואני נתתי להם
עוד להסתכל, והמשכתי להתגרות בשמש, ומשכתי בידית המים, ולא
הפסקתי לעולם.
התעוררתי מוקדם מדי ביום ההוא. האור מבעד לחצי התריס היה כחול
מכדי להיות בוקר של ממש. כחול של שכחה, כמו בשיר ההוא, של ניל
יאנג, "מתוך כחול השכחה הישר אל תוך החשכה". אבל אני הייתי
צריך קצת אור, וכשהכחול דהה לבוקר אמיתי, כבר הייתי לבוש. התיק
הקטן נארז מזמן (בעצם לא נפרק לגמרי מעולם). בלי לחשוב פעמיים,
עזבתי את האישה שישנה עוד במיטה, בחדר סמוך, עטופה עוד בקורי
שינה חמים. מוגנת, או מרגישה כך לפחות. אבל אני, שמעולם לא
הרגשתי מוגן, אפילו לא לשעה, סגרתי אחריי את הדלת. בלי להשמיע
צליל. בלי לומר שלום.
כל התחנות המרכזיות, בכל מקום בעולם, הן אותו דבר. כי גם אם זו
התחנה הישנה בתל-אביב, או מבנה מפואר בלונדון, האנשים הם באופן
בסיסי אותם אנשים. רובם אבודים. מפוזרים כמו באקראי, כחיילי
פלסטיק שהפיל ילד משועמם. ואני מביט בפניהם, מנסה לקרוא את
התווים לכדי סיפור, משלים את החסר בדמיוני. חלקם חוזרים הביתה
ומתנות בידיהם. זכרונות חדשים. חלקם בורחים, כמוני. אל משהו או
ממשהו. הרוב לא יודעים. ולחלקם יש אדם שמחכה להם בעבר השני. אז
אני בוחר פרצוף מעניין, ועולה על אותו אוטובוס. כי חוץ
מאמריקה, אין מקום שהייתי רוצה להיות בו, ואין לי מקום לחזור
אליו. כי אין לי מה להפסיד, או מי.
"המושב הזה תפוס?", שאלתי בהיסוס. הבחורה עם השיער הבהיר,
שאחריה עקבתי בתחנה המרכזית כמעט שעה, הביטה בי כמבולבלת.
"אתה?" היא שאלה, "אתה רוצה לשבת... כאן?" היא נשמעה מופתעת,
ואני כמעט שנסוגתי, אבל היא מיהרה להגיד "אה... אוקיי". וזה
נאמר מהר מדי, כאילו לא לתת לי זמן לשנות דיעה. אז חייכתי
והתיישבתי לידה. היא הביטה לצדדיה, בוחנת את כל המושבים הריקים
שיכולתי לבחור לעצמי, והחזירה את מבטה אליי.
בדקות הראשונות לא דיברנו כמעט. אני העמדתי פנים שהיא לא שם,
והיא העמידה פנים שאני לא קיים בכלל. הגנבתי מבטים אליה מדי
פעם. היה בה משהו עכברי. משקפיים עגולים שגלשו תוך כדי נסיעה
אל קצה אפה והיא, לא מודעת כמעט, דחפה אותם חזרה למקומם. ידיה
היו רזות, ונקשו זו בזו בעצבנות, אולי לא אופיינית. בכל זאת
ישב לידה, באוטובוס כמעט ריק, בחור זר. תמיד סיבה לעצבנות.
הייתה לי שעה שמחה, כשהייתי בן חמש-עשרה ונסעתי ברכבת, לבדי.
והייתה לי הארה, אלוהית כמעט. מולי ישבו זוג צעיר, ולצידי אישה
מבוגרת. וברגע מסויים, נחה עליי הבנה, מהסוג שלא זוכים לה
הרבה, אפילו לא באמריקה. אולי עברנו במסילות אלוהים, ובגלל זה
יכולתי להעביר את עצמי מהעיניים שלי, לעיניים של כל אדם ברכבת.
הבטתי בעצמי דרך עיני האישה המבוגרת, ושלחתי לעיתים מבטים
חמוצים לעבר זוג האוהבים שמולנו. הבטתי בכל אחד מהם דרך עיני
השני, וראיתי הכול. את כל הפגמים, ואהבה צעירה שיוצאת מהבטן
בלי לחשוב. ואז, דרך עיניהם של עשרות אנשים ברכבת, הבטתי
מהחלון. וכל עיניים הראו לי נוף אחר, עם עצים שונים. מיליון
ואחד צבעים נשברים בזוויות אחרות. והבנתי כמה אני קטן. וכמה
שונים אנחנו אחד מהשני. ושאין סיבה אמיתית לכלום. יכולתי למות
באותו הרגע, והעולם היה ממשיך להסתובב. אנשים צעירים היו
ממשיכים להתאהב, ואנשים בלי אהבה היו ממשיכים להביט בהם
בתימהון חמוץ. וזה שיחרר אותי, אולי יותר מדי, מהצורך להבין
הכול, ומהצורך להיות חלק ממשהו גדול. ושעה שמחה כזאת, מטהרת,
לא הייתה לי שוב לעולם.
צלצול פעמון קטע את קו מחשבתי. האוטובוס עצר בחור נידח. הנוף
היה מדברי משהו. במשך כל זמן הנסיעה, לא החלפנו המון מילים.
ועד שהבנתי שהיא זו שצלצלה בפעמון, לא עלה במוחי משהו ממש חכם
להגיד. בדרך-כלל אני מנסה לדובב את האנשים שאחריהם אני עוקב,
לגלות אם הסיפור שהמצאתי במוחי נכון או לא. וכשהם יורדים בדרך,
אני אומר שלום, וממשיך עד התחנה המרכזית הגדולה הבאה. ושם הכול
מהתחלה. אבל הפעם לא הספקתי. אז כשירדה מהאוטובוס, לא חשבתי
פעמיים. סחבתי את התיק במשיכה חדה, וקפצתי מדלתו האחורית של
האוטובוס, אחריה. היא הסתובבה ברגע בו פגעו נעליי בקרקע. הפעם
לא חייכתי. והיא בכלל לא חייכה, אולי להפך, אם לחיוך יש הפך
אמיתי. היא דחפה את משקפיה במעלה אפה, והתחילה לפסוע בעצבנות.
השלכתי את התיק מעל כתף אחת ופסעתי בעקבותיה.
כל כמה דקות הציצה מאחורי כתפה, לראות אם אני שם. וניסתה כמה
פעמים להגביר את הקצב. אבל פתאום הפילה מידיה משהו, ספר אולי,
והתכופפה לאסוף אותו, וכשקמה פגשה אותי במבטה. היא נראתה
מבוהלת כמעט. "תשמע, אני לא יודעת מה אתה רוצה, אבל אני לא
מעוניינת", טון הדיבור שלה התרכך פתאום, "בבקשה תעזוב אותי
בשקט". "את לא מבינה", אמרתי בסוף. "זה לא ככה".
היא צחקה כשהזכרתי לה כמה פחדה ממני, כמה חודשים אחרי אותו
יום. כי דברים מפחידים נוטים להצחיק אחרי תקופה מסויימת, כשהם
רחוקים מספיק. והיא הייתה מקום לחזור אליו, במשך תקופה לא
קצרה. נתתי לה קצת מהחופש שקיבלתי בגיל 15, תמורת משהו עמוק
יותר. משהו שיוצא מהבטן ומשתק את כולך במהלכו. אני לא יודע אם
אהבתי אותה, אבל אהבתי להיות איתה. גם היא אהבה.
דיברנו אבל בעיקר שתקנו. התקרבנו והתרחקנו. הלכנו לאט בין
גבעולי-דשא שהגיעו לנו עד הבטן. לא החזקנו ידיים, לא היה צורך.
וכשהיינו רחוקים מספיק, נפלנו אל הגבעולים. והתגלגלנו בהם. לא
דיברנו אף פעם. אלו היו שעות קצת שמחות.
לילה אחד קול לחש בי שהתרחקנו יותר מדי, ואני השמעתי קולות
זאבים בצחוק, אבל היא לא צחקה, והרגשתי שאנחנו באמת מתרחקים.
והקול הקטן, שחשבתי שנעלם, שדרש עוד, לא שתק. גם היא הרגישה.
אז דיברנו יותר ממה שכדאי, ודיברנו שעות עצובות. ובבוקר
שלמחרת, האור היה כחול. התעוררתי מוקדם מדי.
לקח לי זמן, אבל חסכתי מספיק כסף וקניתי כרטיס טיסה לאמריקה.
מתוך כחול השכחה טסתי הישר אל תוך החשכה. ועכשיו אני כאן.
וכשמגיעה השעה השמחה, אני כמו כולם, שוכח מאיפה באתי ולאן אני
הולך. האושר בא בבקבוק, ואני שותה אותו עד הסוף. וזה לא חשוב
מה אני ומי אני, כי בשעה השמחה כולם אותו דבר. מתערבבים,
מתמזגים, נבלעים בשלם. פתאום חוזר בי הצורך להיות חלק ממשהו
שלם, לגעת בבשר זר, לזייף שירים שפעם ידעתי בעל-פה. אבל גם
השעה השמחה נגמרת. וכשיש אחת בכל יום, זה פתאום לא מספיק.
אז אחרי השעה השמחה, כשאני חוזר אל הסמטה האמריקאית שהיא ביתי,
אני נהיה יותר עצוב מתמיד. ואני נהיה יותר רחוק מהשלם, כמו שלא
דמיינתי שאפשר. וכאן קולות הזאבים לא בוקעים מגרוני. וכאן,
האפשרויות הן לא בלתי מוגבלות. וצריך לעשות את מה שצריך לעשות,
כדי שיהיה לי כסף להיכנס לשעה השמחה הבאה. אז אני עושה עבודות
קטנות כאלה, מזוייפות. מושיט את היד לזרים ברחוב, או נצמד אל
הקיר הקר, ומפשיל מכנסיים. וכשעוד גבר זר גוהר מעליי, מחליק
בין רגליי, אני נושם עמוק, מכין את עצמי אליו, וחושב שחופש הוא
דבר מסוכן לפעמים, ויותר מסוכנות הן משאלות שמתגשמות.
אז אם פעם תחבקו מישהו, ותראו אותי יושב מולכם באוטובוס, או
ברכבת, אל תיעלבו מהמבט החמוץ שאתן. בוודאי כלל לא תשימו לב.
ואם מתישהו אחר-כך תחשבו שאתם יכולים, חייבים, להשיג יותר, נסו
לשלוט בחמדנות, כי לפעמים קשה לשאת יותר. לפעמים מעט זה כמעט
הכול. לפעמים עוד שעה אחת אמיתית, עם האדם ששלכם ברגע נתון,
אפילו שעה עצובה, היא שווה את כל השעות השמחות שבעולם. |