אני זוכרת את עצמי, שלוש שנים אחורה
בסמטאות אבן הבורדו הסדורות בניו יורק
דומעת סוכר חום ומכווצת את שרירי הנרתיק
היינו מטביעות את הנעל כחול לבן בכל מפתן
שער אוטומטי שבפתחו מלוכסני עיניים מכרו
סמי הזייה.
בלילות הייתי מתגנבת על קצות האצבעות
לחדר השירותים, מייללת בדממה, מדמה
פסנתר כנף לבן ודוב פרווה מריח ריקבון
כאשר הוטלו הטיפות, והצריבה שלחה אותותיה
הצרתי מבט מסמא, והחריץ הצר בין הגבות שלי
החל להראות ניצניו. שבתי למיטתי ספונה
שלג מסומן עקבות בוץ היה מתגנב להזיות הלילה
בשעה שתאי גזים פורקו ובלטות נבנו אחת אחת
כאבן פינה. דור ההמשך פעם כמו שהגלד
המוגלתי פועם דופק מואץ. היו אלו הרגעים
בהם נשבעתי לזכור שחייתי, שחוויתי סימנים
של גדילה. שערה נתלשה אחר שערה והטיפות
ההן לא הפסיקו לזלוג. ידעתי שלא אהיה אם
ושהביציות בצבע טורקיז שייצרתי ימיתו עוללים
מגודלי כנפיים. חשבתי שהרחם בבטני, בצורתו
הגולמית בת העשרה דומה לחציל בשל. חיפשתי
שיירי חול לרשום בו טביעות רגליי, שאז לא היו
עוד יחפות, אולם רק רצפת פורמייקה הנביטה עיניים
דומעות. הסוכר החום הפך לשיירי חומץ בלסמי.
אמי נשבעה אז שזו הפעם האחרונה, ואני ידעתי
בכל רמ"ח איבריי שאת הפסח ההוא, (כאשר הסדר
בגולה שלשם שינוי הייתה ישראל), ששרף חלקיקי יהדות
סביב שולחן ערוך היטב, מוגש ביעף מטעמים
עוד אזכור לבטח. ואם אעז לשכוח הרי אתה תזכיר לי.
מאוויי התבגרות חשפו שקרנות פתולוגית, וברגעים
שהתכווצתי לכדי עובר בסדין המעומלן בריח קבס לימונים עבש
הייתי כתולעת משי מזדחלת לקרון הרכבת, בסמוך
לעיירת האיימישים חובשי המגבעות השחורות, מאמינה
שיש דפוסים שגם הקיצון, שחור לבן, עוצר לפרקים
או מאיץ ונוסע, ישארו בעינם. גם ביבשת בה פסנתרי
כנף לבנים יפרטו דממה רועמת, ודובונים מחנויות של
קפיטליזם דביק ימגרו קרום מבותק אחד.
 |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.