הכל ממשיך כביכול "כרגיל".
רק הלב שלי הפסיק לפעום,
כנראה, בדיוק עם שלך.

יש כל כך הרבה דברים שלא הספקתי להגיד.
לרגע לא חשבתי שפתאום תעלם לי.
חשבתי שיש לנו נצח.
כנראה שכבר הייתי צריכה לדעת אחרת.

ברגעים המסוימים, כשנופל האסימון והמציאות שואבת אותי פנימה,
אני נשברת.
לא מאמינה שאתה כבר לא כאן,
שכולך, כל היותך, נוכחותך ועוצמתך אינם.

אורך עוד מאיר באור כה חזק,
מסרב להכבות ואיננו דועך לרגע.
ואני נאחזת בכל מה שניתן,
מנסה לשמור על שפיות בעולם שמזמן איבד את שלו.

מחכה להתעורר
אל תוך עיניך הכחולות,
שירגיעו, וינחמו ויקחו את כל הכאב והגעגוע.

נתעסק בשטויות
ונהיה ילדים,
כמו שפעם.
כמו שצריך.