"אני אלוהים, אני שולטת בכל, אני יכולה לזמן מזג אויר" היא
אמרה במין התרגשות רגעית שנמשכה כבר קרוב לשבוע. איש
צעיר-מבוגר, בערך על גבול השלושים עבר מולנו ונעץ במיכל מבט
מוזר.
מיכל התחילה להיכנס לפני כמה חודשים לכל הקטע הניו אייג'י הזה.
היא עושה קצת מהכל - יוגה, קבלה, טופו, לנדמרק, וויקה, כל דבר
שמציע הארה ומשמעות לחיים.
שבוע שעבר היא גילתה שהיא יכולה לרפא סימנים כחולים באמצעות
כוח רצון. מאז, היא חושבת... למעשה יודעת, שהיא אלוהים.

הרחוב היה די ריק יחסית לשעת צהריים במרכז ת"א. מדי פעם ראיתי
מכונית או שתיים עוברות, אבל לא היו הרבה אנשים ברחוב.
"את יכולה אולי לכבות קצת את השמש?" שאלתי אותה בשמץ של תקווה.
היי, אם היא יכולה, למה לא?
"אני לא יודעת, אני מניחה שאם אני ממש רוצה." התודעה מעצבת
מציאות או המציאות מעצבת תודעה חשבתי לעצמי בזמן שנדחקתי
לשארית הצל שנשארה על הספסל, מה שקירב אותי עוד יותר למיכל.
היא סובבה את הראש והסתכלה עליי בעיניים כחולות.
"תגיד למה אתה לא בא איתי ללמוד קבלה לפעמים?"
סובבתי את הראש ממנה למכונית צהובה שעברה מולנו.
"תגידי, את חושבת שבגיל 24 אפשר עוד להתאהב?"
"הרבה אנשים מתאהבים מאוחר לא?"
"כן, אבל אני מדבר על להתאהב ממש, את יודעת קראש כזה."
סובבתי אליה חזרה את הראש. העיניים שלה היו עצומות וחיוך קטן
ריחף לה על השפתיים.
"בטח שאפשר. הכל אפשרי." היא אמרה בצורה פסקנית, עדיין עם
עיניים עצומות, מזיזה קלות את הראש כך ששיערה הבריש לה את
הכתפיים.

בבית הקפה שמולנו ראיתי מישהי מתיישבת. המלצר ניגש אליה עם
התפריט אבל היא לא מקבלת אותו - היא מחכה למישהו, אולי
למישהי.
האור פתאום נעשה חלש יותר. הרמתי עיניים לראות את השמש מתכסה
בענן קטן, אפור וחצוף. הודיתי לו בליבי על רגעים קצרים של חסד
שבטח לא ישארו עוד הרבה.
"איזה סוג של התאהבות?" היא החזירה אותי מהענן החצוף לספסל
שלנו.
"את יודעת, ממש כזאת של מישהו שלומד בתיכון. שמתאהב במישהי
וחושב עליה כל הזמן. ורוצה להגיע לשיעורים איתה אפילו שהוא
שונא את המקצוע והוא מגמגם כשהוא מנסה לדבר איתה..." הפסקתי כי
הרגשתי שזה נורא מביך אותי.
"מישהי מהאוניברסיטה?" היא חייכה אליי.
"כן."
"נו אז מה הבעיה? תציע לה לצאת איתך."
"זה לא כל כך פשוט..."
"למה?"
"כי זה לא נראה לי פשוט, כי אני נתקע כשאנחנו מדברים."
"נמרוד," מיכל הניחה את ידה על הירך שלי. הענן המשיך לעשות לי
צל. "שירתת בצבא בקרבי ואח"כ היית רל"ש בלשכת אלוף, היית בטיול
אחרי צבא, היית כבר בשלוש עבודות מסודרות, אתה אחרי שלוש
חברות, לומד באוניברסיטה ואתה נתקע כשאתם מדברים?!"
הסתכלתי על הנעליים שלי. אולי כדאי כבר להחליף אותן. "כן."
עניתי גם לה וגם לי.

"זה כל כך מתוק!!!" היא קפצה עליי בחיבוק. החיבוקים שלה תומכים
כאלה. הם לא חזקים או משהו, הם פשוט מתיישבים בדיוק במקום שבו
אתה צריך אותם ומרגיעים בדיוק את הנקודה הכואבת. בבית הקפה
ממול הבחורה הזמינה כוס מים. היא כנראה לחוצה או שהבחור מאחר
כבר הרבה.
"ספר לי עליה" היא שחררה את החיבוק ועכשיו כרכה את זרועה
בזרועי.
"היא יושבת לידי באחד השיעורים, בחורה חכמה, קול יפה, קול
בטוח, זה מוצא חן בעיני,יש לה עיניים כחולות בהירות ופנים
עדינות, אבל עדינות כאלה שיש בהן עוצמה."
"יש לה הרבה חברים?"
"לא, היא יושבת לבד רוב הזמן..."
"אז למה זה כל כך קשה לך להתחיל איתה?"
"כי אם היא תגיד לי לא, היא תהיה נבוכה אח"כ כל פעם שנהיה
בשיעור ואני שונא את ההרגשה הזאת, שאפשר לגרום למישהו להרגיש
לא נוח רק בגלל שאתה נמצא בחדר."
"זה הכל?"
"לא... אני ממש רוצה. אני ממש ממש רוצה להכיר אותה ולפגוש
אותה... הרבה זמן לא רציתי כל כך משהו, אולי מאז הנסיעה
לחו"ל..."
"אוי" היא אמרה באופן שהעלה לי חיוך על הפנים. הסתכלתי עליה,
היא נראתה מהורהרת.
"אתה זוכר מה סיפרת לי שהיה המוטו שלכם באנגליה כל פעם שנהרס
משהו?"
"לא יכולנו לדעת" עניתי בחזרה. זו סיסמה מאוד שימושית כשאתה
מטייל. תמיד יש את הדברים הקטנים שמתפקששים שבאמת, אם היית
בודק ממש לעומק היית מודע להם. אבל כשאתה ישן כל יום באכסניה
אחרת, אתה נעשה פחות בררן ולומד יותר לשמוח על האינסטינקטים
ובעיקר - שיש הרבה גורמים שלא תוכל לשלוט בהם.
"בדיוק, אז כמו שהסברת לי זה מסוג הגורמים שאין לך שליטה
עליהם, או שתגיד לה ותראה איך היא תגיב, או שתמחק אותה מהראש."
את האופציה השנייה היא אמרה בקול חלש, כנראה כדי לא להעלות את
זה כאופציה ממשית.
הסתכלתי עליה, והיא עליי. "חוץ מזה שאני חושבת שאתה לא תקבל
ממנה לא." היא חייכה, חיבקה את זרועי והניחה את ראשה על כתפי.

"אולי אני אבקש ממנה בסוף הסמסטר ואז אם היא תגיד לי לא, יהיה
לשנינו שלושה חודשים לשכוח מכל הסיפור."
מיכל שתקה. בבית הקפה ממול בחור נכנס וניגש אל הבחורה. הוא
מתכופף אליה ונותן לה נשיקה קצרה אבל אוהבת על השפתיים. נשיקה
פשוטה אבל מיוחדת. הוא מבקש סליחה שאיחר.
מעל כולנו נאספים עננים אפורים כבדים, אפילו נעשה קצת קריר.
השמש נעלמה ויש ריח שאוטוטו ירד פה גשם, אפילו שזה אמצע יוני.
מיכל, מזיזה את ראשה שעדיין על כתפי כך שתוכל לראות את פני.
"אני מקווה שזה לא יהיה מאוחר מדי..."
היא אומרת בפשטות.
"גם אני... גם אני..." מלמלתי. עוצם את עיניי... מתענג על זה
שמישהו סופסוף כיבה קצת את השמש...