היא נעצרת בדיוק על הקו הלבן המטושטש שלמרגלות הרמזור, מחכה
שיתחלף האדום לירוק. מביטה לימינה ולשמאלה, הצצה חטופה, כמו
שתמיד נוהגת לעשות בזמן ההמתנה בחלונות שסביבה, כמוודאת שאין
עדים לפשע. מישירה מבטה חזרה ומשחררת את הרגל מהדוושה השמאלית.
מאיצה קמעה, חולפת על פני אותו רחוב שמכיר אותה מזה כבר,
שמסביר לה פנים מדי יום בנוסעה דרכו. אך הלילה, כרוח שקופה,
מרחפת בתוכו כאילו לא הייתה שם. ככל שהצומת הבא קרב, נכבשת
תחושה פנימית, לאט ובהתמדה. מרגישה שמשהו מתגבש בתוכה, כנראה
זו האינטואיציה אשר גרמה לה לסרוק בחיפזון את שכניה ברמזור,
להסיר ספק מליבה שמישהו בוחן את צעדיה. המספרים על קירות הבתים
נמחקו עבורה, בעינייה היא ניצבת על מקומה, מתמסרת לתחושה. כמה
רגעים הספיקו להניף רגליים טרם הייתה ערה למצבה, טרם החליטה
שעדיף שתרד לשולי הדרך עד שתתאפס. בלם היד מורם באיבחה, הקרסול
רפה, הידיים שמוטות והראש מורכן. מבעד לרחשי המנוע, רק באותו
כדור פנימי המציץ החוצה, המשתחרר בקצב שלו, דולף טיפה אחר טיפה
על שתיי לחייה החיוורות, ניתן להבחין. קולו המלטף של ניק דרייק
כבר אינו מצליח לחוש בפנייה החלקות. סחרחורת קלה מזכירה לה
שביממה האחרונה מלבד קערת מרק ופלפל אדום, לא נתנה לדבר לאכלס
את בטנה, והתיאבון עוד ממאן לבוא.
כעת חושבת שטוב עשתה, טוב שהניחה לעצמה לפרוק מעט מן המועקה
היושבת בגרונה, עדיף שלא תנהג במצב כזה. לא פג שבריר שניה ומיד
תופסת את מקום המחשבה התהייה שלמעשה, לא נורא היה אם הייתה
ממשיכה בדרכה בעיוורון אדיש, מרוכזת בעצמה גרידא. מלבד אי
הנעימות מהוריה, לא כבד על ליבה הרעיון שתסטה ממסלולה, שתחרוג
מהקו התוחם את נתיבה ותתעמת עם איזה קיר נוקשה. הוא לא יצליח
לשבור אותה, תפקיד זה שמור עבור משהו אחר. תרסק את הכל, תנפץ
בחוזקה, למען קמצוץ אנדרנלין רגעי שישכיח את הגודש המציף את
גרונה. הייתה מוכנה לעשות זאת אילו היה זה עוזר, ולו לפרק זמן
קצר.

עינייה יבשו קמעה, השטף הקולח הראה סימני שככה. כך חשבה כשהדפה
את ההנד-ברקס מטה בספק עצבות ספק קוצר רוח. על כל פנים, מאסה
במצב הנוכחי. המנוע מתלהם וגובר על קול נשימותיה הכבדות.
הדמעות שבות להעכיר את עינייה הבוהקות, אך את קולן ממילא איש
לא ישמע. כעת כבר לא מטרידה אותה המחשבה באם תגיע לביתה בשלום
הלילה או לא. משאירה את פינת הרחוב מאחור, מתאווה גם לזרוק
לצידה את המועקה השוכנת בתוכה, אך מזו לא מצליחה להיפטר.

חוט המחשבה נמתח כמסטיק וורוד ועסיסי, הזכרונות קמים לתחייה
בראשה. חיה אותם בכל מעודה בדימיונה, ממש כאילו מתרחשות
הסיטואציות בשנית והיא שוחה בתוכן. לאחרונה התעמעם הגבול שבין
טבילה בעבר לשקיעה לכיוון קרקעיתו. היא אינה מצליחה לנקוב מתי
צוללת נפשה פנימה או מתי מתנקה משיריי המים תחת קרניי השמש
המחממות.

כמה פסיעות לכיוון השער, חריקה קצרה מסתננת מכיוונו כאשר ממהרת
להצמיד את שתי כנפיו זו בזו. מוציאה את ערימת הדיסקים מתא
הכפפות, ויתר תשומת לב מקדישה להוצאת הדיסק הסטריאו, להשתקת
האדם היחיד ששמע אותה בוכה הלילה.

צרור המפתחות משמיע נקישה צורמת כנגד שולחן העץ הקטן במטבחה.
לא גרעה פריט מלבושה וזרקה עצמה על המיטה, מתעלמת מכאב הנפילה
והתחככות ראשה תוך כדי בפינת ארון המצעים שלראש יצועתה. אור
המסדרון היה כבוי כשנכנסה, ואת האור שבחדרה לא טרחה כלל
להדליק.

מדלגת בקלילות לתוך המים השוצפים, נותנת להם לאפוף כל נקבובית
שלגופה, כל פיסת עור נסתרת. תוחבת את פניה בשתי כפות הידיים
ומושכת מטה. נפלטות כמה בועות אוויר בתמורה, וכשלא מצליחה
להחזיק יותר, מזניקה את ראשה החוצה וחוטפת פלח אוויר לריאותיה.
ריטואל מוכר, דפוס ידוע, המים מחלחלים ומתנקזים מאוזניה ללא
הרף, מקיפים את גופה, כאילו היו לאחד. ולמעשה, אכן התמזגו שני
הקטבים, למראית עין לכל הפחות.

חושך שורר, העלטה מטפטפת ונספגת בנשמתה. מרגישה כיצד כל טיפה
חודרת פנימה ומצלילה איזור שעוד האיר. חסרת אונים בפני
ההשתלטות האפלה, עד שגם שתי עינייה כבות. יודעת כי בפעם
האחרונה הצליחו להדליק אותה בגחלת מקרית. הייתה היא המפלט
האחרון, ניסיון נואש לאחר שכל שאר האמצעים כשלו. כעת... דעכה
הגחלת, האחרונה שבשומריה, וכל ניצוץ בה נמוג בתורו. נבלע בתוך
החושך.