זרקת לי אבן על הלב.
הטחת אותה ממש חזק, והלב שלי קטן כזה וחסר אונים, אתה יודע.
אחר-כך לקחת אותו, את אותו הלב חסר הישע, ובעטת אותו מפסגת
האוורסט. בעצם, אני לא בטוחה אם זה באמת היה האוורסט או פשוט
הר אחר ממש ממש גבוה, הרי זה אבסורד, איך לעזאזל יכולת להגיע
עד פסגת האוורסט.
בכל מקרה, הלב החמודי שלי, שהוא עדיין תינוק למרות שהוא נראה
מפותח לגילו, התגלגל במורד, נחבט בכל סלע אפשרי, מתלכלך, נפצע,
נקרע, רועד מקור בשלג האינסופי.
ואז דרכת עליו עוד קצת, מעכת אותו, צמצמת אותו עד שהפך כמעט
בלתי נראה.
הוא השתנק, פרפר, נאנק, אבל אתה בשלך, לא שעית לתחינתו, או
אולי פשוט לא שמעת אותה.
בסוף חפרת בור והנחת אותו בפנים בעדינות, כיסית והלכת.

אתה לא אשם, לא באמת התכוונת לפגוע בלב הקטן.
וניסיתי להסביר לו בהגיון שיפסיק עם זה ויגלה קצת בגרות, אבל
הוא עוד מתעקש לצייץ שם מתחת לאדמה, הוא עוד אוהב אותך,
הטיפשון.

העיקר שתהיה מאושר.


5.6.06