הוא לובש כובע שחור ומשקפי שמש כהות.
הוא איננו מגולח. הוא עומד ואוחז במעקה התמיכה של האוטובוס.
השעה 8 בבוקר והוא נראה די מנומנם. הוא בוהה בחלון ומסתכל
באדישות בשעונו אך הוא לא נראה ממהר.
הבגדים שלו ישנים ומאובקים, וכתמים לבנים של סיד לבן עליהם.
השרוכים של הנעליים שלו אינם קשורים והם מלווים את האוטובוס עם
כל תזוזה.
האוטובוס עוצר ליד אתר בנייה. הוא יורד מהאוטובוס, הולך לאיטו
ונראה ממש מיואש.
בבוקר למחרת אני רואה אותו שוב.
הוא לובש את אותם בגדים ונראה עייף מכדי לעמוד. האוטובוס ריק
אך הוא בוחר שלא לשבת. אני מבחינה בחור על מכנסיו - חור שלא
היה שם אתמול. החור היה מעל הברך ודרכו אפשר היה להבחין בפצע
עמוק עם דם קרוש "מקשט" את האיזור. הוא הגיע לתחנה שלו, יורד
במדרגות במאמץ כפוי.
ביום השלישי הוא מגיע בלי השעון ובלי משקפי השמש, אך שרוכים
חדשים מעטרים את נעליו. השרוכים לבנים וצחורים, מהווים ניגוד
גמור לנעליו הישנות. העיינים שלו עצובות וקרום ישן של שינה
מכסה אותן.
הוא יורד וחולף לידי. ריח חזק של אלכוהול מכה בנחירי ובחילה
חזקה עולה בי, אך אני לא מסובבת את הראש. אני בוהה בו, עדיין
נושמת את שובל הריח שהוא השאיר, לא מתאמצת לחסום את הריח
מלהגיע לאפי.
בערב אותו היום אני מחליטה לחזור ברגל. אני חולפת ליד אתר
הבנייה שמשום מה נראה נטוש. הכל חשוך והפנס בקצה הרחוב מאיר רק
את הסביבה שלו, כאילו מתקמצן על האור שהוא מעניק. אני נעמדת
מול הבניין וגבי אל הכביש, בוחנת את האתר. לפתע אני שומעת
פסיעות. אני מסובבת את ראשי לאחור - אני רואה אותו, הוא מנסה
לומר משהו אך יוצא רק מלמול. הוא שיכור, והוא דורך ומועד על
השרוכים המושלמים שלו. אני מתרחקת מהמקום בהליכה מהירה, מבוהלת
למדי.
יותר לא ראיתי אותו.
בסוף אותו שבוע אני גמורה בדעתי לעבור באתר. אני מסיימת לעבוד
ומתחילה לחזור ברגל. כשאני מגיעה לבניין אני מריחה את הריח
שלו, אבל אז אני שמה לב שאלו רק בקבוקי בירה שזרוקים באיזור.
אני מבחינה בחתיכת בד תלויה על מוט ברזל - זה אותו הצבע של
מכנסיו, אך חתיכת הבד איננה תואמת לחור.
"היום אחר הצהריים נמצאה גופתו של אדם בשנות ה-40 לחייו. גופתו
נמצאה כ-200 מטר מאתר בנייה נטוש מזה שנים. המזהה את האיש
מתבקש ליצור קשר עם ביה"ח".
אני מניחה את העיתון על השולחן - הקפה עדין חם. אני לוקחת את
מפתחות המכונית, ובמין דחף בלתי מובן אני נוסעת לבית החולים.
אני מחליפה כמה מילים עם כמה אנשים ואז אחד מהם לוקח אותי לחדר
שקור מקפיא שורר שם. הרופא מסיר את הסדין. האיש היה מגולח,
שערו משוח לאחור, והוא נקי וצחור. מהפצע נשארה רק צלקת שמזכירה
לי, משום מה, את השרוכים.
אני חותמת על כמה מסמכים והוא מובא לקבורה. הרבה אנשים היו שם
שהוא בטוח לא הכיר. אני הכרתי אותם.
כעבור שנה אני נוסעת במכונית שלי. עוברת ליד בניין מושלם: לבן
וצחור עם המון עצים מסביב. ובקטן, ליד עץ ענבים חרוט על אבן: "
לזכרו של האיש שמותו כשרוכיו - מנוגדים לחייו". |